זה היה רגע נדיר, מהרגעים האלה שלא חוזרים שוב. כשישאלו אותי
על ההתבגרות שלי, על התקופה שלפני הגיוס (הצעד בגדול לחיים)
אני חושבת שזה מה שאזכור. למרות שלפני ואחרי הרגע הזה היה הרבה
חרא בשביל הרגע הזה -  היה שווה.

היה ערב שבת. רותם ושני נפגשו בקניון לקנות דברים אחרים
ב"ריקושט" לחזרה של רותם לטירונות. זה פורמט "התלהבות צבא"
הרגיל - יום שישי מסתובבים בקניון במדים ויום שבת הולכים
לריקושט (אם צריך או לא) כדי לפגוש את כל החברה שחוזרים לצבא.
אני ונעה הצטרפנו מאוחר יותר לפגוש אותם.

אנחנו שש חברות טובות - שני, אני (מיכל), רותם, ענבל, ליטל
ונעה. זה לא היה ככה תמיד אבל החיים הובילו אותנו אחת אל
השניה. אני זוכרת שבמשך כל החודשים בתיכון הדאגה שלנו היתה  -
עם מי נשאר בקשר. התשובות בדרך כלל ברורות יותר ממה שנדמה. הלב
לא משנה את דעתו מהר כל כך ומי שאהבת לפני סיום התיכון, תאהב
גם אחרי.

חברות של בנות זאת חידה להרבה אנשים. מה הן מדברות שעות? על מה
הן רבות בכזאת קנאות? בנות הן עם נוראי אני מודה. תחרותי,
אמביציוזי, קנאי, אבל עם זה יש בין בנות קשר שלא ניתן להשוואה
עם כלום. לא יחסי בנים- בנים וגם לא יחסי בנים-בנות. כשבנות
אוהבות אחת את השניה הן פותחות את הנפש. לחלוטין. פחדים, כאבים
ואמיתות נגלים בחשאי בשעות מאוחרות. חיוכים, חיבוקי הבנה, אחרי
שנים של חברות בין בנות מספיק מבט בשביל להבין אחת את השניה
(בנים ש-ו-נ-א-י-ם את זה).

חייבים להבין שבאותו יום שבת לא הכל היה על מי מנוחות. בכלל
לא. היו המון כעסים. נעה כעסה על שני שהיא איבדה קשר עם כולם
(שני המתגייסת הראשונה), ענבל רבה עם עידו (חבר שלה) וכעסה
עלינו שנפגשנו כולנו בקניון ולא התקשרנו אליה (מדהים לא? בנות
18 ועדיין רבות על שטויות). בקיצור, היה המון מתח באוויר.
ישבנו בבית קפה כולנו, בלי ענבל (היא כועסת) היה בינינו שקט
ומתח. לא מצאנו על מה לדבר ואני פחדתי שהנה, הגיע הסוף,
התנתקנו. אבל פתאום כשהגיע האוכל  - מרק חם, סלט, לחם שהריח
שלו עבר לאורך כל השולחן, היה שקט כזה. כולנו ספגנו את הריחות
והתחלנו לאכול. החיוכים הלכו ונגלו בעיני כולם. יש קסם באוכל
חם ביום קר - הוא מחמם לבבות. החלפנו ביננו את המנות, טעמנו,
התחלנו לדבר והשיחה התגלגלה, הלחם נמרח בחמאה הרכה וכך גם הקשר
שלנו התחמם. לאט לאט.

השבוע הזה שבו התרחקנו כל אחת לעולמה שלה הקשה עלינו מאוד את
החזרה לפה, לחברות הישנות (ככה אנחנו נקראות עכשיו אחת בפי
השניה " החברות הישנות". רק השם כבר מעורר מתח ביננו. ישנות,
בלויות, כאלו שצריך להחליף , ואולי כבר הוחלפו?). המשכנו לאכול
(גם כשלא היינו רעבות) וככל שאכלנו יותר, ככה צחקנו יותר ,
חייכנו יותר. החלפנו מקומות המון פעמים, כל פעם מסיבה אחרת -
להתחלק במנה, להתרחק מהסיגריות והאמת היא שפשוט רצינו שוב
להיות כמו פעם, קשורות לכולם ולכל אחת בנפרד. התקשינו לשלם
וללכת אבל ענבל כעסה עלינו וכולנו ידענו שצריך ללכת אליה.

קבענו להיפגש מתחת לבית של ענבל. יצאנו מבית הקפה לגשם ולקור
שבחוץ, פחדתי שהחום הזה ביננו יעלם שוב עם החלוקה למכוניות.
ישבתי שקטה במכונית כששני ורותם דיברו על עומר שהתקשר לשני ועל
העובדה שלכל הבנות האוהל של רותם יש חבר. הגענו לבית של ענבל,
קופאות ולא רוצות לצאת מהחימום של האוטו אל הקרירות של ענבל -
יצאנו.

נכנסנו לבנין הישן ועמדנו כולנו במסדרון. ענבל תרד. אנחנו לא
צריכות לעלות. היא רוצה לישון מוקדם. כשהיא ירדה הפנים שלה היו
כעוסות, עייפות. הדמעות שהיו שם קודם בגלל המצב במשפחה, בגלל
הריב עם עידו ובעיקר בגלל הכעס עלינו - השאירו עקבות ברורים.
באותו רגע כל הכעס שלנו עליה (עם הריבים המטופשים שלה) חלף עבר
לו. חיבקנו אותה כולנו. היא דחפה אותנו מעליה, תקעה משפטים
מתחת לחגורה, ניסתה לעקוץ, לשאול ולהפנות אותנו מעליה. היא
היתה קשה. בלתי חדירה. עמדנו בשקט מסתכלות עליה, אחת על השניה.
רותם הכניסה את היד לתיק והוציאה שקית קטנה, היא אמרה לענבל
שהיא קנתה לה הפתעה. ענבל פתחה את השקית וראתה שוקולדים -
לבנים, שחומים, מעוצבים בצורות שונות. היא סגרה את השקית.
מלמלה תודה ואמרה שהשמינה גם ככה בטירונות.

חייכתי, השוקולד נראה היה טעים וגם כעסתי על התגובה של ענבל
ורציתי להוכיח לה משהו. בלי לדעת מה. הכנסתי יד לשקית והוצאתי
שוקולד אחד - נתתי ביס ומתוך עטיפת השוקולד הנוקשה נכנס לפי
קרם אגוזים רך ומתוק. הטעם היה מדהים. כנראה שעלה על פי חיוך
עונג כזה שלפני ששמתי לב ליטל כבר חטפה מידי את השוקולד ורותם
ושני התחלקו בשוקולד אחר - לבן וקריספי.
כמה שניות אח"כ בלי לשים לב עמדנו ששתנו במעגל, מעבירות מאחת
לשניה את השוקולד בחיוכים מרוחי שוקולד על השיניים, בצחוקי
עונג, לוקחות ביסים קטנים להשאיר לכולם, מרוחות בקרם על
הידיים.

הסתכלתי עליהן. על החברות שלי. מי היה מאמין שהבנות האלה-
המגויסות, רובן כבר לא בתולות, שיודעות לכעוס, לקחת פיקוד,
לקבל אחריות, שסיימו את הבגרות בהצטיינות, הן בעצם ילדות
עדיין, שהן בעצם אוהבות שוקולד מתוק ומתמרח ומעדיפות אותו על
סיגריות ואלכוהול.

עמדנו שם במעגל ולא הרגשנו את הקור, קילפנו מעלינו את המעילים
וחיממנו אחת את השניה בלי מגע בכלל. המעגל הזה שיצרנו כינס
בפנים את כל האהבה הכאב והגעגועים אל התקופות שהיינו כל היום
ביחד  - לומדות, מורידות שעווה, צובעות שיער, הולכות לבית ספר,
נפגשות בצהריים וחוזר חלילה.

כשנגמרו השוקולדים הסתכלתי על ענבל, חיוך מרוח על פניה וידיה
מחבקות אותי ואת ליטל. אותו רגע היה אחד הרגעים המיוחדים של
חיי. אני יודעת שניפרד, אני יודעת שכולנו נתאהב בקרוב בבחור
הבא, שלא נמצא זמן אחת לשניה בסופי השבוע הקצרים, שנתחבר לבנות
אחרות, שנתקל בחוויות חדשות שאחרות כבר לא יבינו. אבל הטעם של
השוקולד ההוא, חם ורך ומתוק ומטובל בהמון אהבה וכאבי התבגרות -
אותו אני בחיים לא אשכח. בחיים.