היה פעם איש שלא הפסיק לצעוק, הוא צעק על כולם וכל הזמן. הוא
צעק על אישתו ועל הילדים שלו. הוא צעק על כל מי שהיה אמור
להיות 'חשוב' לו. אבל היו גם פעמים שהוא הפסיק לצעוק כשהוא
נפגש עם חברים, אז הוא היה צריך לעשות רושם טוב והוא היה האיש
הכי מנומס בעולם. כשהחברים שלו הלכו הוא המשיך לצעוק, הוא צעק
על הפירורים שנפלו על הרצפה, הוא צעק על זה שנולדה ילדה שהוא
לא רצה. הוא איים על התינוקת שנולדה בסכין וצעק הרי הוא לא רצה
אותה. התינוקת גדלה וגדלה ועכשיו כשהיא ילדה די גדולה, אחותה
עוברת לידה עם סכין, כדי למרוח חמאה על הלחם, הילדה נבהלת
כאילו אחותה באה לרצוח אותה. והילדה לא יודעת למה היא נבהלת
מהסכין אבל אחותה יודעת, וגם אני יודעת, זה כואב לי שהילדה לא
יודעת ואף פעם לא תדע שהאיש הנפלא שלה, שהיא כל כך אוהבת איים
אליה פעם בסכין.
אחרי זה האיש המשיך לצעוק הוא צעק על אישתו כל הזמן, שלא תבזבז
כסף, שלא תדבר, שלא תנשום כי זה מפריע לו...
בשלב מסויים למשפחתו של האיש נמאס, הם הלכו לחנות וביקשו
להחליף את האיש שצעק, אפילו בכלום, רק שהמוכרים יקחו אותו
בחזרה.
המוכרים הסכימו והאיש שצעק החליף משפחה. המשפחה החדשה שלו
חושבת שהוא האיש המושלם, אבל אני אחכה, זה בגלל שהוא עוד לא
התחיל לצעוק.