אחרי שבועיים זה כבר לא היה בדיוק אותו דבר. סוניה  הרגישה
שמתחשק לה לעשות פיקניק, כמו פעם כשלא התחשק לה לשבת בבית לבד.
היא לקחה את פנקס הטלפונים הבלוי, פתחה אותו באות י, התחרטה
לפתע ופתחה אותו באות ד. היא הרימה את הטלפון וחייגה לדליה.
השיחה הייתה קצרה וקלילה, והן קבעו בפארק הסמוך ליד הספסל
שבפינה. סוניה הרגישה תחושה של התרגשות מבעבעת בה, היא שכחה
כבר איך אהבה את הפגישות התקופות עם דליה וטובה. מאז מה שקרה,
סוניה בחרה פשוט להתרחק מכולם. היא לא הייתה מאושרת מהבחירה
שלה, אבל כוס התה בבוקר, הבהייה הסתמית במסך הטלוויזיה
והתשבצים במדור הפנאי בעיתון כבר הפכו לשגרה שקשה להתנתק ממנה.
אבל היום היא תיפגש עם דליה. המחשבה הרנינה אותה וכמו מרץ
פתאומי תקף אותה. היא זמזמה שיר ישן, פרמה אט אט את הרולים
משערה היבש ובחנה את פניה במראה. בת ארבעים היא, אך החיים כמו
ציירו על פניה והן סדוקות וקמוטות. העוברים והשבים ברחוב לא
נהגו להעיף בה מבט נוסף. הם לא היו מנחשים שאותה סוניה הייתה
נערה חכמה מושכת ומחוטבת, וכולם צפו לה עתיד מזהיר. שריקת
הקומקום שבמטבח העירה אותה משקיעה באותו עולם רחוק. היא ניגשה
למטבח במהרה ובתנועה מיומנת מזגה את המים לספל. סוניה לא ידעה
מחסור מימיה, ובכל זאת תמיד הייתה משתמשת בשקיק התה תריסר
פעמים לפני שהיה מושלך אל פח האשפה. היא המתיקה אותו, בדיוק
כמו שהיא אוהבת והתענגה על טעמו המתוק. השעון שבסלון צלצל ארבע
פעמים והזכיר לה שרק מחצית השעה נותרה עד לפגישה והמלאכה עוד
רבה. היא פתחה את דלת הארון החורק וחיפשה את השמלה הירוקה
שששון הביא לה כשנסע עם העבודה לטיול בטורקיה. סוניה אהבה את
השמלה הזאת. למרות כל מה שששון עשה לה, היה לו טעם טוב בבגדים,
היא חשבה. היא פשטה את החלוק הדהוי ונגיעה מרפרפת על החתך גרמה
לשפתיה להתעקם בעווית של כאב. שבועיים, והפצעים מסרבים להגליד,
חשבה ופלטה אנחה ארוכה. אוושה של חיוך הסתמנה על פניה והיא
צחקקה במן שטניות מרושעת, שהייתה נראית לכל צופה מן הצד,
תמוהה, במיוחד לאור הנסיבות המצערות. היא פתחה את כפותרי השמלה
ודחסה את צמיגי השומן הרפויים בבטנה בעקשנות. לאחר מכן היא
לקחה את הבושם מן המדף והזליפה פעמיים מאחורי כל אוזן. הבושם
שהדיף ריח מתוק ורחוק הזכיר לה את אותו היום. היום בו סוניה
העיזה. היא זוכרת כאילו היה זה אתמול, איך ניגשה לששון וביקשה
ממנו כסף, איך ששון הניף את החגורה ואיך אחרי ששון הלך לעבודה
היא לא התאפקה ושלחה ידה לארנק. היא לא תשכח את ציוץ הציפורים
בדרך לחנות, את תחושת העצמאות וההליכה בחזה מנופח למרות שכאב
בצלעות, לראשונה סוניה הייתה גאה בעצמה. את הבושם נהגה להחביא
בין הסוודר השחור העוקצני שלעולם לא לבשה (ששון אמר שמחשוף זה
לפרוצות) ובין ערמת סינורי המטבח. ששון אף פעם לא היה חושב על
זה. חוכמה לא הייתה הצד החזק שלו. הייתה, חשבה. היא פשטה את
השמלה, לבשה את הסוודר השחור, הביטה בחטף במראה ויצאה מן הבית
בצעדים קלילים.