יום אחד, נמאס למורן סופית. היא כבר הייתה בת עשרים ושש, נאה
למדי, ועדיין לא מצאה את הכיוון שלה. כל החברות שלה כבר
הסתדרו. אפילו אחותה הקטנה, (הקטנה!) כבר מזמן לא קופצת מפרח
לפרח, ורק היא עוד הייתה לבד. אמא ואבא שלה לא הסתירו את
אכזבתם הרבה. הם לא הבינו איך זה קרה, ולמה דווקא היא יצאה
כזו.
וזה לא שמורן לא ניסתה. בשביל עצמה, יותר מבשביל כולם. היו לה
כבר מעל לחמישה עשר בני זוג ברזומה שלה, אבל יותר משלושה
חודשים, מעולם לא הצליחה להחזיק מעמד עם מי מהם. היא לא ממש
ידעה להסביר את העניין. בהתחלה, הכל תמיד נראה מבטיח. נראה היה
שהפעם זה זה. היא הייתה קמה בבוקר, כולה מאושרת, מלאת ציפיה
ופרפרים של התרגשות. מאושרת לדעת שזה בן הזוג שלה, ורק הוא
מכולם. אבל עם הזמן שחלף, כך גם התגלו הבקיעים, נחשפו החולשות,
הפגמים וחוסר השלמות. וכגודל הציפיה - כן גודל האכזבה.
אמנם היו לה את יוצאי הדופן שלה, אבל גם זה לא היה מספיק.
היו ירון ורני, שעם כל אחד מהם הייתה במצטבר, מעל לשנה. אבל זו
הייתה שנה רק מפני שהיו הפסקות גדולות באמצע, או תקופות בהן
יצאה במקביל גם עם מישהו אחר. מן משהו זמני שכזה, רק לסופי
שבוע או לחגים. תקופות העומס.
והיה גם דודי.
עם דודי זה היה שונה לגמרי. זה כמעט הרגיש שזה זה. גם לאחר
יותר מחצי שנה ביחד, הייתה מתעוררת בבוקר בהתרגשות, אפופה
באותה אופוריה ראשונית של תחילת הקשר, אותה תחושה שמעולם לא
הצליחה למשוך למשך פרק זמן שכזה בעבר.
אבל אחרי שנה, דברים החלו משתנים. בעקבות המשבר הכלכלי הגדול,
דודי נאלץ להחליף את העבודה שלו, בעבודה פחות ריווחית באופן
משמעותי, שאותה גם פחות אהב. זה השפיע עליו באופן די קיצוני.
הוא הפך נרגן, חסר מנוחה. לא לקח אותה יותר לרקוד, לא הלכו
לאכול אצל ההורים. הוא אפילו הפסיק להגיד לה "אני אוהב אותך".
אז כמובן שבאופן טבעי, אפילו לא כדי "לעשות דווקא" או משהו,
התחיל לכאוב לה הראש לעיתים קרובות יותר, נמאס לה לשמוע את
השטויות המעיקות של אמא שלו, או להתעלם מהמבטים נוטפי הזימה,
שאחיו היה משלח אליה, כל אימת שרק הזדמן לו, בלי שדודי יראה.
היא התחילה להגיד מה באמת היא חושבת על כל זה, וזהו. חצי שנה
שכזו, ולדודי נמאס. הפעם הוא עזב אותה.
ונכון שכבר היה לה רע ממילא. ונכון שהיא לבד רצתה לעזוב.
אבל הוא עזב אותה, לפני שהספיקה בכלל למצמץ!
כמובן שלאור השנה וחצי שהם היו יחד, שמתוכן שנה אחת שלמה
ומדהימה, הוא לא נתן לה ללכת סתם כך. הוא נתן לה מכתב המלצה,
על איזו חברה נהדרת היא, וכמה שהיא זיון טוב, וכמה שהיא תומכת
ומבינה. מס שפתיים. רק להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. הוא גם
העניק לה את חודש וחצי ההסתגלות המקובל, בו היו יוצאים מדי פעם
לסרט או לבית קפה, או מבלים יחד את הלילה. אפילו שני אירועים
משפחתיים היא עוד הצליחה לדחוס לחודש וחצי הזה, ואז זה נגמר.
היא עצמה, בניגוד לשאר, הייתה די שאננה. לא בער לה בכלל ללכת
ולמצוא מישהו חדש במקומו. היא אפילו דחתה כמה הצעות, רק מפני
שלא היו אטרקטיביות מספיק. היא החליטה להשקיע קצת יותר בעצמה,
נרשמה לקורס שמזמן רצתה לקחת, בילתה יותר שעות בעבודה, עם
החברות, מול הטלוויזיה. אפילו עשתה מנוי ל"הבימה".
במקביל, רק כדי לכסות את עצמה למקרים חריגים, חתמה בלישכה.
אחרי קשר כה משמעותי עם בחור כמו דודי, הם היו חייבים לספק לה
מידי שבוע, מישהו שהיה מקסימום בעשרה אחוזים פחות שווה מדודי.
יותר מזה, זה כבר היה לא חוקי. וזה הספיק לה.
הבעיה התעוררה רק אחרי חודשיים וחצי, כשנגמרה לה הזכאות
האוטומטית. פתאום הציעו לה בחור אחד נכה, שני קמצן כרוני
ושלישי מכוער בטירוף. כשהיא סירבה להופיע עם כל מי מהם בבר
מצווה של הבן של טובה, השכנה מלמטה, הכריזו עליה כעל מסרבת.
"זהו" אמר לה הפקיד "עכשיו חצי שנה לא מגיע לך כלום".
היא ניסתה קצת דרך העיתונים ולוחות האינטרנט, אבל תמיד זה היה
לא אקטואלי, או "כבר מצאתי מישהי", או סתם איזה שרלטן.
והיום, בארבע ושלושים בצהריים, בעודה לוגמת לאטה בבית קפה
אופנתי, זה היכה בה. די! אין לה כוח יותר! אמנם זה קצת מעיק
וזה כרוך בניצול מסוים, אבל היא פונה לחברת כוח אדם, ויהי מה.
הרי יש  חוקים במדינה הזו!
בסוכנות כוח האדם ביקשו ממנה את כל התעודות, המסמכים ומבחני
הידע הנדרשים. היא צירפה גם את ההמלצה של דודי, בין השאר. לקחה
גם מבחן באפיית עוגיות לאירוח וסדנת תמיכה נפשית בעיתות מצוקה.
היא לא אהבה את זה. לא יותר ממה שהסכימה עם העובדה שבמשך שלושת
החודשים הראשונים, הם היו זכאים לחצי מכל מתנה שהיא מקבלת
ממנו. אבל בינתיים, ההצעות הכי טובות, אם להודות על האמת,
הגיעו מהם.
הם היו מתקשרים אליה מהסוכנות, לפעמים גם ארבע פעמים ביום. "יש
לנו הצעה כזאת וכזאת בשבילך" אמרו לה. אחלה, מצוין. נשמע ממש
טוב, אפילו, אבל אף פעם לא נקבע ראיון. מתסכל ממש.
עד שיום אחד, צילצל הסלולרי שלה. על הקו הייתה דנה מהסוכנות
"יש לי מישהו בשבילך" היא אמרה "אבל זה זמני. רק לחודשיים. עד
שהוא מקבל את הקידום".
"סבבה!" חשבה לעצמה מורן. חודשיים זה יותר טוב מכלום...