מסרטן לא יוצאים.
לכן, כשאמרו לי שלאבא שלי יש סרטן, אמרתי לעצמי ולכל מי
שהקשיב, שלאבא שלי אין סרטן! ורק בלב המשכתי את המשפט כי למי
שיש סרטן מת. ואבא שלי לא ימות עכשיו.
אז לאבא שלי באמת אין סרטן, וסתם אמרו הרופאים, התבלבלו. אז
הורידו לאמא שלי כמה שנים, העיקר שלא חיסלו לאבא את כולן.
אז לאבא אין סרטן.
אבל לחברה טובה של ההורים, היה סרטן, ולכלב שלי, היה סרטן,
ולעוד מלא אנשים היה סרטן. למה היה? כי למי שיש סרטן, הוא מת.

זה אפילו יותר גרוע מסתם למות, כי זה להאבק על החיים, ולהכשל.
החברה הטובה, ימים ספורים אחרי שאמרו שהיא מרגישה טוב יותר,
ושהמצב משתפר, וגם היא הרגישה ככה, ובעלה והילדים התהלכו עם
חיוך של רווחה קלה על הפנים, חיוך של "אני לא באמת אאבד את
אמא, זה סתם היה מבחן כזה בחיים", אז כמה ימים אחרי זה, היא
נפטרה.
גם הכלב שלי, כמה ימים אחרי השיפור - מת.
אז איך אני אתמודד? אם אני יודעת שכשאני מרגישה טוב יותר, זה
רק מראה שהסוף כל כך קרוב?
אז לאבא אין סרטן.
והחברה, כבר לא פה מזמן. זכרונה לברכה. באמת שזכרונה לברכה,
אני זוכרת אותה לטובה. וגם זכרונו לברכה של בעלה. כן, גם הוא
נפטר. ניתוח לא הצליח, מנתח לב, חסר לב, ניתח לו את הלב,
ונכשל. אידיוט. היתה לו במשפחה, של החבר, היסטוריה לא טובה עם
ניתוחים מהסוג הזה, דודה שנפטרה גם היא באותו הניתוח. מנתח לב
חסר לב אידיוט. אם היה בודק, אם... בכל מקרה - זכרונו לברכה.
זיכרון שניהם לברכה.
הבן הכי צעיר שלהם, גדול ממני בשנתיים. אבל אבא שלי, לא מת.
לאבא שלי אין סרטן. אבא שלי בריא בריא, וההורים שלי יחיו לעד
כמעט, כמו סבא וסבתה שלי מצד אמא.
סבא שלי עכשיו יהיה בן 90, סבא חמוד שלי.

אז הלכתי לבית חולים פרטי.
החלטתי שנמאס לי להתמודד עם שיער גוף. הוא כל הזמן גדל. החלטתי
שאני הוציא כסף, ואפטר ממנו לעד.
אז הגעתי לבית חולים. כמעט פעם ראשונה עבורי בבית חולים, לא
בתור ביקור.
הם בדקו אותי.
הם רצו לבדוק איך אני מגיבה לקרני ליזר שצורבות לי את הבשר,
ואת העור, ואת השיער.
ובחנו את הגוף שלי.
יש לי כתם קטן, בבטן. לא כתם לידה, כתם מהשיזוף. אני משתזפת
נורא יפה, צבע מאוד אחיד ויפה. מאוד מתאים לי עור שזוף, זה
מבליט את הכחול של העיניים שלי.
הרבה התחילו איתי כשהם מדברים על הבריכות הצלולות שמשקפות את
הנשמה שלי.
גם השיער שלי, שבחורף הוא סתם חום, מקבל גוונים של בהיר, נורא
יפה לי להיות שזופה, מתחילים איתי הרבה בקיץ.
בחורף אני סתם אנמית, בקיץ, עם הביקיני, והעור השחום שחום,
והעיניים הכחולות, והגוונים בשיער, אני נוחלת הצלחה בקרבם.
אז יש לי כתם קטן על הבטן. הוא תמיד נוצר לי בקיץ, כבר התרגלתי
לזה שהבטן שלי לא מושלמת, כמעט, רק עם כתם קטן כזה.
מה זה? שאל האח שבדק.
זה? זה סתם כתם שתמיד יש לי בקיץ.
כתם שמש?
כן, תמיד הוא חוזר בקיץ... השתוממתי. מה הוא שואל על הכתם שלי?
זה לא כל כך מכוער...
הוא מלמל שם, משהו אל הרופא, שבא להסתכל.
הייתה מוזרה לי ההתעסקות הפתאומית עם הבטן, בכלל, אין לי שם
שיער. אבל שיהיה, נעים שנוגעים ככה עדין בבטן..

אז לאבא שלי אין סרטן, אבל לחבר שלו יש. חבר של ההורים שלי.
הוא כבר עבר את גיל ה- 60 ויש לו סרטן.
כבר טיפלו בו, וזה נעלם, ועכשיו יש גרורות. כרגיל, כמו שאמרתי,
תמיד...

עכשיו אני מקווה, שלחבר של אבא ואמא שלי, שהוא, אחרי שירגיש
טוב יותר, שלא ימות. שיעצור את ההכרות שלי עם הסרטן, ויהפוך את
הכן על סדרו, שיראה לי, שיוכיח לי שאפשר גם אחרת.
אמרו לי שיש מקרים שהסרטן נעלם לתמיד תמיד, ולא חוזר.
לא רק רופאים, גם סתם אנשים.
מישהו סיפר לי פעם, שלאבא שלו היה סרטן שממש אכל את הכף רגל
שלו, ועכשיו אין לו כמעט כף רגל, אבל גם סרטן.
ומישהי שאין לה שד אחד, סיפרה שפעם היה לה סרטן, היום אין לה
סרטן, וגם לא שד, אבל אין לה סרטן.
אבל, לא ראיתי את זה. לא חוויתי את זה.
הייתי רוצה, שחבר של אבא שלי, ירגיש טוב, ושימשיך להרגיש טוב.
שלא יהיו לו עוד פעם גרורות, ושלא תהיה לו מצבה עם חלקה בקרוב,
לא בגלל הסרטן, ולא בקרוב. שיחיה. הוא חמוד, הוא מצחיק, הוא
היה משחק איתי כשהייתי ילדה, ויורד עלי בלי שאדע, וכולם צחקו
איתו, ואני חשבתי שצוחקים איתי, הוא חמוד, ואישתו מקסימה וגם
חמודה, שיחיה. שיוכיח לי שאפשר אחרת. שסרטן נעלם לגמרי. ומשאיר
את החיים.
כי אחרת, אני לא יודעת איך אני אתמודד.
אין אני אתמודד אם אני אדע שכשאני מרגישה יותר טוב, זה רק מרמז
על הסוף שקרב?
ואיך אפשר לחיות בלי בטן?
אם הוא, החבר יעלם מבינינו, אני לא חושבת שיהיה לי כוח נפשי,
לא יהיה לי כוח נפשי להתמודד עם זה. להתמודד עם פחד, עם ידיעה,
שכשאני מרגישה פתאום טוב יותר, שההקרנות לא כואבות יותר, שזה
רק מרמז על זה שלא יכאב לי יותר לעולם.