כמו בכל יום שלישי, יחזקאל חזר מהעבודה בחמש. הוא נכנס למטבח,
תוהה לאן צילה נעלמה, והדליק את הקומקום החשמלי. בזמן שהקומקום
התחיל להתעורר ברחש, חלץ יחזקאל בבעיטה את שתי נעליו, התיישב
על השרפרף שליד השולחן (שבאמת כבר הגיע הזמן להחליף אותו),
והחל למיין את הדואר.
כמו תמיד, את החשבונות (מים, חשמל, ישראכרט) הוא שם בצד. הוא
שנא לקרוא חשבונות מיד כשהוא חוזר מהעבודה. הוא מתעצבן מספיק
בעבודה, ולא צריך גם את החשבונות על הראש. שצילה תקרא אותם.
בין כל המעטפות והפרוספקטים שתמיד מוצאים איכשהו את דרכם לתיבת
הדואר שלו, ומשם בדרך כלל לפח הזבל,  שם פתאום לב למעטפה
מוזרה.  היתה זו מעטפה ירוקה, קצת מוארכת, ובשורת הנמען היה
כתוב: "לכבוד יחזקאל בלומברג, מ.א. 26475" ואח"כ צוינה הכתובת
שלו. יחזקאל לא הצליח להבין: מספר אישי? הוא השתחרר מהצבא כבר
לפני עשרים שנה, זו בכלל לא היתה מעטפה צבאית (הוא יודע טוב
מאד איך נראה צו מילואים) - וזה בכלל לא המספר האישי שלו! הוא
הפך את המעטפה, וראה שמוטבע עליה לוגו "נעלולים - נעליים ללא
תחרות".
עכשיו יחזקאל כבר באמת היה מבולבל. חנות נעליים? מספר אישי?
אולי מישהו מנסה לעבוד עליו. הוא הביט בחשדנות ימינה ושמאלה,
מחפש את המצלמה הנסתרת של יגאל שילון. היה נדמה לו שמשהו זז
מאחורי המראה שצילה תלתה משום מה במטבח (הוא לא הכיר אף אחד
חוץ ממנה שתולה מראות במטבח). הוא קם ממקומו והזיז את המראה.
כלום.
אולי צילה חמדה לצון? אבל אין לו היום יום הולדת, ואת יום
הנישואים הם חגגו לפני חודשיים (במלון ארבעה כוכבים באילת),
וחוץ מזה, לא מתאים לצילה לעשות כאלה דברים - היא אשה שקולה
ומחושבת. אפילו אחותה הנודניקית לא מצליחה לערער אותה מהשלווה
הקרה שמלווה אותה תמיד.
הוא החליט לפתוח את המעטפה ולגלות אחת ולתמיד מה הולך פה, אבל
המתג של הקומקום החשמלי בדיוק קפץ, מודיע קבל יחזקאל ומטבח
שהמים כבר רותחים. יחזקאל, שאהב את הקפה שלו רותח מאד, קם
מהשרפרף, ניגש אל הקומקום והכין לעצמו קפה כמו שהוא אוהב -
קודם שני שליש מים רותחים, אח"כ שתי כפיות סוכר, ערבוב קל,
כפית קפה נמס, חלב עד הסוף, ושוב ערבוב.
הוא לקח את הקפה בידו, תהה לאן נעלם הספל הרגיל שלו, וחזר אל
השרפרף, נחוש בדעתו לפענח את התעלומה המסתורית. הוא לגם קלות
מהקפה (לא יצא משהו, איפה צילה כשצריך אותה?) והניח אותו בצד.
לאן נעלמה עכשיו הסכין לפתיחת מכתבים? דווקא כשהוא צריך אותה.
טוב, לא משנה, הוא יקרע את המעטפה. צילה ממילא  לא נמצאת כאן
להעיר על כך, ומה שהיא לא יודעת לא יכול להזיק לה.
הוא קרע את המעטפה בידו, נזהר שלא לקרוע גם את תוכנה, ושלף
ממנה מכתב ורוד, שבראשו התנוסס הלוגו המוכר: "נעלולים - נעליים
ללא תחרות". הוא התחיל לקרוא, ולסתו נשמטה אט אט בתמהון,
מאיימת לשפוך על מכנסיו את הקפה שעוד לא הספיק לבלוע:
"בהתאם לחוק 'נעליים לאזרח' (תשס"ג - 2003) סעיף 8ב' הנך נדרש
להתייצב בתאריך: 17-5-2003, באחת מחנויות רשת "נעלולים" (רצ"ב
רשימת החנויות), על מנת למדוד ולהתאים לעצמך את נעלייך החדשים.
זכור: הנעליים עושות את האדם. אי התייצבות עלולה לגרור עונשים
כבדים כמפורש בחוק. על החתום: רס"ר אפרים חלד, מנהל הרשת".  
יחזקאל קם ממקומו בפתאומיות, התעלם מהקפה שנדחף במרפקו ונשפך
על השולחן, והתחיל לחפש מיקרופונים ומצלמות נסתרות בכל פינה
במטבח. הוא מישש מבפנים את מייבש הכלים, פתח את כל הארונות
במטבח, הפך את השרפרפים לראות אם הוטמן בהם מקרופון מצידן
הפנימי של הרגלים, והתחיל להוציא מהמקרר את כל המצרכים, עורך
בהם חיפוש מדוקדק.
רצה הגורל, ובאותו רגע בדיוק פתחה צילה אשתו את דלת הבית,
וקולות המהומה שנשמעו מהמטבח משכו אותה אליו כבחבלי קסם. היא
נעמדה בפתח המטבח, והביטה בהלם בבעלה עושה שמות במטבחה. כעבור
שניה, חזרו אליה עשתונותיה והיא החלה לצרוח.
"יחזקאל, מה אתה עושה??? אתה הורס לי את המטבח!!! השתגעת???
יחזקאל!!!" צווחה, מתנפלת על בעלה ומנסה להרחיק אותו מסרוויס
הפורצלן החדש שקיבלה מהוריה ליום הנישואים.
יחזקאל, שרעיון המצלמה הנסתרת השתלט על מוחו, לא שעה לצעקותיה
ולתחנוניה, והמשיך להפוך את המטבח. צילה ראתה שכוחה הפיזי לא
עומד לה מול השיגעון הפתאומי שתפס בבעלה, ותפסה בידה אחד
מהסירים, מכה עליו בכל כוחה. מעוצמת המכה נפל יחזקאל על הרצפה,
הבלנדר נשמט מידו, והוא התעלף.

כעבור כמה דקות התעורר יחזקאל מעלפונו. הוא עדיין שכב על רצפת
המטבח, רקותיו כאבו ופטישים הלמו במוחו. לפתע השגיח בכך שאינו
לבדו - צילה גחנה אליו, פניה מודאגות: "י-חזק-אל, א-תה בס-דר?"
גמגמה. הוא פשפש בזכרונו, מנסה להבין מה הוא עושה על הרצפה ומה
פשר הבליטה שהרגיש שצמחה  בראשו. למרבה הפלא, הוא זכר את הכל.
הוא נזכר במעטפה הירוקה, ברס"ר אפרים חלד שמנסה להכריח אותו
לקנות נעליים, ובסיר שהיכה בראשו רגע לפני שנפל. בטח צילה הכתה
אותו. מתאים לה, קודם נעלמת ואח"כ נותנת מכות. לפתע חזר ונזכר
במכתב. הוא הפנה ראשו אל צילה והתחנן: "המכתב, המכתב, תסתכלי
על המכתב".
צילה התבוננה בו, עדיין מתביישת במכה החזקה שהנחיתה על בעלה.
"איזה מכתב? ההוא שבמעטפה הירוקה? קראתי אותו. בגלל זה התחלת
להשתולל ככה? ממש הפחדת אותי. חשבתי שנכנס בך איזה שד...".
הוא ניסה לקום מהרצפה, נתמך בידיה של צילה, שמיהרה לעזור לו.
ניכר בו שרוחו שבה אליו. "את לא מבינה?! מישהו מנסה לשגע אותי!
ממתי שולחים מכתבים כאלה לאנשים? מאיפה צץ פתאום האפרים הזה?
אם הוא בצבא, איך הוא בכלל מנהל של חנות נעליים?".
צילה, שכבר הבינה במה דברים אמורים, הרשתה לעצמה לחייך. "צבא?
אבל יחזקאל, רס"ר זה רב סנדלר ראשי, זה בכלל לא קשור לצבא...
בסך הכל קראו לך למדוד נעליים. בלומה סיפרה לי שגם בעלה קיבל
הזמנה כזו, והוא הלך לחנות הזו ברחוב אזדרכת, וחזר עם נעליים
מקסימות. תלך גם אתה, מה יש, מגיע לך לקנות נעליים חדשות,
לא?", אמרה בקול רך, וחיבקה אותו בחום.
יחזקאל התיישב על השרפרף, מרחיק ממנו את המכתב המאוס, והתבונן
בצילה שדפדפה בלוח השנה, ושרבטה בתוכו משהו. "צילה, מה לעזאזל
את עושה?", נרגן. הפטישים המשיכו להלום במוחו, ועכשיו גם צילה
מתחילה לדבר שטויות.
"אני רושמת תזכורת בשבילך, שלא תשכח ללכת לחנות הזו - ראית מה
כתוב במכתב, אי התייצבות תגרור עונש כבד. אתה הרי לא רוצה ללכת
לכלא, נכון? יש לנו מספיק צרות גם ככה. ראית איזה חשבון חשמל
קיבלנו?".  

עברו ימים ושבועות, וכל הפרשה נשכחה מיחזקאל. החיים נמשכו
בשגרתם הצפויה והמשעממת - עבודה, טלויזיה, חשבונות... ויום
אחד, בדיוק כשסיים להכין לעצמו סנדוויץ' עם מרגרינה וגבינה
צהובה (צילה שוב נעלמה), והתכוון לשבת בניחותא על כורסת העור
היוקרתית שהזמין מערוץ הקניות, צלצל פעמון הדלת.
יחזקאל רצה לצעוק לצילה שתפתח את הדלת, אבל נזכר שאינה בבית,
כך שכנראה שוב נגזר עליו לעשות הכל בעצמו. הוא הניח את
הסנדוויץ' על משענת הכורסה (צילה לא היתה בבית כדי לגעור בו,
ומה שהיא לא יודעת לא מזיק לה) קם לאיטו מן הכורסה וניגש אל
הדלת. כהרגלו, הציץ בחריר ההצצה. מאחורי הדלת עמד בחור צעיר,
עם שיער ארוך מדי ועם עגיל באוזן. הוא לבש חולצה ורודה
ומכנסיים ירוקות.
יחזקאל שאל בקול: "מי זה?" והצעיר ענה: "שליח". יחזקאל התפלא
על הקול הדק שיצא מפי הצעיר, אך פתח את הדלת. קול דק  זו לא
סיבה להשאיר את השליח להתקרר בחוץ.
הצעיר נכנס אל הבית בצעד בוטח. "יחזקאל בלומברג?", שאל.
"אה, כן..." ענה יחזקאל בהיסוס. הוא ידע שזהו שמו, אך כבר בכלל
לא היה בטוח שנהג בחכמה בכך שהכניס את הצעיר הזה לביתו.
"כנציגה המוסמך של רשת "נעלולים", אני מגיש לך מכתב התראה זה.
להוי ידוע, שבאם לא תתיצב מחר בשעה 9:00 בבוקר בחנות "נעלולים"
ברחוב איזדרכת 4, ניאלץ לנקוט בצעדים הדרושים". הצעיר זרק
לידיו מעטפה ירוקה, ונס על נפשו.
יחזקאל עמד רגע המום, ואז נזכר במה מדובר. המכתב ההוא. הוא
הסתכל בשעונו וראה שהיה אמור להתייצב בחנות לפני שבוע. איך פרח
הדבר מזכרונו? והרי צילה ציינה את זה בלוח השנה. הוא ניגש
בצעדים כבדים ללוח השנה ופתח אותו בתאריך ה- 17 למאי. לא היה
רשום שם שום דבר בקשר לחנות נעליים. צוינה שם רק הבר מצווה של
שטיינברג, שצילה בזבזה 150 שקל כדי לקנות לו מתנה. הוא הסתכל
סביבו, נזכר שבאמת כבר מזמן לא ראה אותה. לאן היא נעלמת כל
הזמן? הוא דפדף קצת בלוח השנה, מחפש איזשהו זכר לחנות הנעליים,
ולבסוף מצא את מבוקשו - ב- 27 במאי. טוב, הוא כבר יחכה לצילה
כשהיא תחזור הביתה...

למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר דשנה שהכינה צילה (אחרי הוויכוח
הקולני של אתמול, היא לא העזה להיעלם שוב, לפחות לא בזמן
הארוחה), חטף יחזקאל את מפתחות המכונית ונסע אל חנות הנעליים.
הוא התכוון לגמור עם העניין הזה אחת ולתמיד.
למרות השעה המוקדמת, שבדרך כלל היתה שעת עומס, כל הכבישים היו
פתוחים, והיה נדמה לו שהוא אפילו עלה על "גל ירוק" של רמזורים.
מהרדיו בקעה מוסיקה קלאסית (כל התחנות ברדיו היו מכוונות על
קול המוסיקה, כדי שלא יצטרך לזכור איזו תחנה צריך לכוון), והוא
הרגיש שהיום הזה הולך להיות יום מוצלח מאד. באמת הגיע הזמן
לסגור את הבלאגן הזה של הנעליים.
היום שלו כבר היה מתוכנן לפרטי פרטים: הוא יקנה נעליים, אם
ימצא משהו מתאים ובמחיר נורמלי, אח"כ ילך לעבודה, יעשה קצת
קניות שצילה כל הזמן מזכירה לו לעשות ויחזור הביתה. אולי הוא
אפילו יספיק ללכת לבנק לפני כן. אולי גם יקנה גם כרטיס לוטו
לקראת ההגרלה הגדולה.
יחזקאל מצא את כתובת החנות (הוא הכיר טוב את העיר), והחנה את
המכונית באבחת הגה בין שתי מכוניות שחנו קצת יותר מדי קרוב אחת
לשניה. הוא כיבה את המנוע ואת הרדיו, ויצא מהמכונית, סוגר
בעדינות את דלת המכונית מאחוריו. הוא הביט לרגע בלוגו הניאון
שכבר נחרת בזכרונו: "נעלולים - נעליים ללא תחרות", וכלכל צעדיו
לעבר החנות.
בפתח החנות עמד בחור שרירי בחליפה ורודה ומשקפי שמש ירוקות,
ומנע ממנו להכנס מבעד לדלת. "יש לך הזמנה?", נבח לעברו. יחזקאל
קפא על עומדו, מופתע מתוקפנותו של הבחור, ומהעובדה שדרושה
הזמנה כדי להכנס לחנות נעליים. הוא ניסה להזכר מה עשה עם
ההזמנה שקיבל, וכעבור רגע נזכר שצילה תחבה אותה בכיס מכנסיו,
"ליתר בטחון". הוא פשפש בכיסי מכנסיו, מצא את ההזמנה והושיט
אותה לשומר ביד רועדת. מעטים האנשים שגרמו לו לפחד, אך מעטים
גם האנשים שלובשים משקפי שמש ירוקות...
הגורילה לקח את ההזמנה ואיפשר ליחזקאל להכנס לחנות. הוא פסע
פנימה לתוך חנות הנעליים, מופתע מהמראה הנורמלי שלה. אחרי כל
מה שקרה בגלל החנות הזו, הדבר האחרון שהוא ציפה לו זה שזו תהיה
חנות נעליים נורמלית. על המדפים נערמו קופסאות רבות של נעליים
אחת על השניה, ועל כל קופסה היה רשום צבע ומידה. הוא ניסה
לזהות על הקופסאות שמות של חברות ידועות, אך הדבר לא עלה בידו
- הוא לא הכיר אף אחד מהשמות שהיו רשומים על הקופסאות.
בעצם, שם לב, לא היתה זו חנות נעליים רגילה. בחנויות נעליים
רגילות המוכר פונה אליך מיד בהיכנסך לחנות, והנה הוא כבר עומד
יותר מדקה בתוך החנות, ואף אחד לא ניגש אליו. הוא התבונן
סביבו, מחפש נפש חיה שתושיע אותו. לא היה אף אחד בתוך החנות.
אם הם לא רוצים - לא צריך, חשב, יש עוד הרבה חנויות נעליים
בעיר, וחוץ מזה, אני מסתדר מצוין עם הנעליים שיש לי. הוא שב
לאחוריו וניסה לצאת מן החנות, אך הדלת היתה נעולה. גם הגורילה
נעלם פתאום.
הוא התיישב חסר אונים על אחד השרפרפים המרופדים, והליט פניו
בידיו. הוא לא הצליח להבין איך נקלע למצב הביש הזה. למה שום
דבר לא יכול ללכת כמו שצריך עם החנות הזאת? כמה זמן יצטרך
לחכות פה לבדו? אפילו טלפון אין כאן! פתאום התעשת, ניגש אל
חלון הראווה, והתחיל לצעוק ולנופף בידיו. כעבור כמה דקות, כשכל
נסיונותיו להסב אליו את תשומת ליבם של העוברים והשבים עלו
בתוהו, חזר והתיישב על השרפרף, ראשו בין ידיו.
"מר בלומברג, חיכינו לך! סוף סוף הגעת... אני מקווה שאתה לא
מחכה כאן הרבה זמן..." הגיע לפתע קול מוכר לאוזנו. הוא הרים
בבהלה את ראשו, וראה את צילה אשתו, לבושה בחולצה ורודה
ומכנסיים ירוקים, מתקרבת אליו. מרוב הלם יחזקאל התחיל לגמגם:
"צ... צילה, מ.. מ.. מה את עו.. עושה כאן?". היא לא ענתה,
הניחה ידה על כתפו והובילה אותו אל אחד המדפים: "תירגע, מר
בלומברג, יש לנו בשבילך בדיוק את הנעליים שאתה מחפש! אצלנו
תוכל למצוא הכל, משרוך ועד נעל! מה המידה שלך? 44 נכון? הנה,
יש לנו כאן נעלי לוטרן באיכות מעולה, יפות, נוחות, ואפשר אפילו
לכבס אותן! לכבס, אתה שומע? איפה תמצא עוד נעליים כאלה, אה? לא
תמצא כאלה בשום מקום בעיר. אצלנו תמצא את הנעליים הכי טובות
במחיר הכי נוח, כי אנחנו מאמינים ש..." היא רמזה בידה לעבר
רמקול נסתר, שהתחיל לזמר: "הנעליים עושות את האדם, הנעליים
עושות את האדם".
צילה נראתה כל כך נלעגת, שיחזקאל לא ידע אם לבכות או לצחוק.
הוא צבט את עצמו כדי להיות בטוח שהוא לא חולם, אבל למרות
שהצביטה הכאיבה הוא לא התעורר, ועלה בדעתו שכנראה הוא ישן כל
כך חזק שאפילו צביטה לא תעזור. הקומיות שבמצב שכנעה אותו שזה
חלום, שהרי אף פעם לא קורים לו דברים מצחיקים בחיים. הוא החליט
לשחק את המשחק, עד שיקיץ משנתו:
"המממ... בסדר, אני חושב שאני אנסה אותם". הוא התיישב על
שרפרף, חלץ את נעליו הישנות, ונעל את נעלי העור שצילה הגישה
לו. הוא נעמד על רגליו ופסע כמה פסיעות. כמו שהבטיחה, הן היו
נוחות. הוא צעד הנה והנה, מתבונן על הנעליים החדשות, ומתענג על
מגע העור ברגליו.
"אני חושב שאני אקח אותם" אמר בהחלטיות, כשנזכר שעדיין לא שאל
מה המחיר. הוא נפנה אל צילה כדי לשאול למחיר הנעליים, אך היא
נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. כן, אין ספק, היא תמיד נעלמת
כשצריך אותה.