אני מתקרבת לבית הורי, והסביבה הופכת מוכרת יותר. בתחילה, אני
מכירה את הכבישים. את צידי הדרך אני מכירה בחטף בלבד, במקומות
בהם היה לי פנאי להתבונן. דרכים שהכרתי במעורפל, רק בצרופי
קטעי דרך מסוימים, כשהייתי קטנה. הדרך לתל אביב מורכבת מן הדרך
באזור התעשייה בן שמן. כמובן שלא ניתן להעלות על הדעת לנסוע
דרך אזור התעשייה לחיפה, למשל. מאוחר יותר, כבר הכרתי דרכים
אלו בנהיגה. כפי שאני מכירה את כבישי המרכז טוב יותר מהורי,
למדתי להכיר גם את נתיבי הצפון. מאחורי גלגל ההגה, בסיוע אטלס
כבישים חבוט.

אני נכנסת לעיר. את הרחובות האלו כבר גיליתי מאחורי כידון
האופניים. הייתי בוחרת בכל פעם נתיב אחר, מכירה חזיתות בתים
חדשות, מדמיינת את חייהם בדרך שונה. בוחנת את השינויים שחלו
ברחובות, ומקלפת את הבניינים כדי לקרוא מעל פני השטח את
ההיסטוריה. תכנוני ערים שהתעלמו מהם בהדרגה, עד שכמעט לא נותר
להם זכר.

את שלושת הרחובות אשר גובלים בבניין של הורי הכרתי ברגל. ברגלי
ילדה שרוטות עברתי כל אבן בהם. קפצתי מעל גדרות, זחלתי
וטיפסתי. נדחקתי לחללים חשוכים בין קומות, נתקלתי בעצי האשל
והאורן בעודי קוראת תוך כדי הליכה. שיחקתי "חפש את המטמון"
פעמים רבות כל כך, עד כי מקומות מסתור הפכו לקודי חידה, שאין
זולתם.

אני נכנסת לחצר של הורי. גשם ירד אחר הצהרים, ושלולית התהוותה
על האספלט בחנייה, ליד כתם השמן הנצחי שמתחת למכוניתם. אני
רואה את העזובה אשר פרוסה בחצר בעיניו של מבוגר. ככלות הכל,
הבניין בן עשרים שנה, והדיירים אינם צעירים עוד. אך השלולית
שבחנייה נוצרה מחדש היום, וצורתה בדיוק כאז. מעולם לא הצלחתי
לראות בה את "שלולי". היום אני יודעת מדוע. אני מדלגת מעל
מותניה של השלולית בקלות רבה יותר היום, אך בדיוק באותו מקום.
כי זו שלולית רעננה של גשם טרי, שלולית של ילדותי.