הוא ישב שם על הספסל מתחת לעץ האלון שבפארק כל יום מארבע עד
שבע הוא לא היה עושה כלום, רק יושב שם ובוהה ברגלים שלו ומדי
פעם גם בכלבים וחתולים שעברו לידו, כולם חשבו שהוא די מוזר,
אבל אני חשבתי שהוא דווקא די מעניין, פעם גם התיישבתי לידו
ושאלתי אותו מה הוא עושה, הוא לא ענה לי בכלל, רק ישב שם ובהה
כמו תמיד, אחדים אמרו לי שאין לו לאן ללכת ולכן הוא יושב שם
עצוב ולבד, אחרים אמרו שההורים שלו העיפו אותו מהבית ושהחברה
שלו זרקה אותו אז הוא יושב שם בחשכה הפנימית שלו, מנסה לצאת
מזה אבל לא יכול, כל יום הוא היה בא לשם ויושב על הספסל, עד
שיום אחד הוא לא בא, וגם למחרת הוא לא היה שם, וכך גם כל
השבוע, ואחרי כמה ימים כשפתחתי את העיתון ראיתי בפינת העמוד
מודעת אבל עלובה עם השם שלו כתוב שם באותיות שחורות קטנות, שם
שנכרת לי בזיכרון ולא מרפה ממני עד עכשיו כשאני עומדת פה על
המעקה של הבנין בקומה העשרים ומסתכלת למטה על המוני האנשים
שהולכים שם למטה ברחוב וחושבת לעצמי, האם גם עלי יפרסמו מודעת
אבל?