הלכתי ברגל אל התחנה....
הגשם באותו יום שני, היה כל כך חזק שהיה נדמה שהוא עושה כל
מאמץ כדי להרוס לכולם את היום.
עליתי על האוטובוס ונסעתי...
רק שהגעתי הביתה גיליתי, כמה צפוי, ששכחתי את הארנק.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת?
חרא...
טוב, מה אני יכול לעשות, נסעתי אל התחנה...
חיפשתי את הארנק, ואז עלה בדעתי שהוא בעצם בתוך האוטובוס.
צילצלתי למוקד השירות של חברת האוטובוסים, כדי לגלות שהאוטובוס
סיים את תפקידו, וכעת הוא נמצא בתחנה המרכזית.
לתחנה המרכזית לקח לי חצי שעה להגיע...
את האוטובוס למצוא זה לקח עוד יותר.
בקהל צפוף של אוטובוסים, אנשים ונהגים ערסים עם הרבה עשן
סיגריות לקח לי כחצי שעה כדי למצוא את הנהג הנכון.
ערס ממוצא, נמוך באמצע חייו ישב שם ועישן עם חבריו לנהיגה.
"סליחה", אמרתי לו, "נסעתי אצלך היום...."
"לא מקבלים החזר כספי!"
"מ.. מה זאת אומ..מרת? אני בכלל לא רוצה החזר כספי?"
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"איבדתי את הארנק, רציתי לדעת עם מצאת... מפנים את האוטובוס
בסוף היום... לא?"  הרגשתי שאני מאבד מרגע לרגע את חשיבות
דברי...
זה היה הרבה פחות הכור האטומי עומד להתפוצץ מאשר לא נורא, אז
ארנק אחד הלך... ביג דיל, כמה כסף כבר יכל להיות שם?
"טוב תשמע, אין לי זמן לשטויות האלה... סיימתי את העבודה, מפה
אני לא קם!"
"לא ביקשתי ממך לקום, אני אחפש!"
"אישור!"
"מה?!"
"אתה צריך אישור כדי לעשות דבר כזה!"
אז הלכתי להשיג אישור.
פניתי למשרד התחבורה, דיברתי עם גורמים, הזזתי כמה דברים...
2 בלילה ויש לי אישור!
אני מגיע לתחנה, סגור!  אין אף אחד!
נפש חיה לא נמצאת שמה, מלבד כמה אנשים שלא הייתי רוצה להתקרב
אליהם יותר מדי...
אז מה יכלתי לעשות... ישנתי שם.
הרי ברור לי שבבוקר יצא האוטובוס לסיבוב חדש והארנק ילך...
טוב... לישון לא ישנתי, אבל בחמש בבוקר המקום התחיל להתעורר
והחלטתי לבדוק את העניין...
את הנהג מצאתי, הפעם בקלות... במקום הקבוע שלו, שותה קפה
ומעשן, כמו בכל בוקר כנראה...
הצגתי לו את האישור אמר יאללה כנס.
אז נכנסתי....
שום דבר, למעט כמה מסטיקים מודבקים, וחבילת טישו.
את הטישו נתתי במתנה לנהג האדיב והלכתי הביתה.
טוב, אמרתי, ארנק לא יהיה לי, אבל לפחות שינה כן...
אז הורדתי את המכנסיים ו... פתאום, הארנק.... נפל מהכיס
האחורי!