היא תמיד כתבה על גברים. תמיד כתבה לגברים. היא חייתה כל חייה
ביניהם והם אהבו אותה.
היא אהבה את המגע שלהם, היא אהבה את הריח שלהם, אבל היא לא
אהבה אחד מהם במיוחד.
זה תמיד הפריע להם בסופו של דבר.
היא אף פעם לא קראה להם בשמותיהם, רק שמות חיבה למיניהם,
כשדיברה עליהם, דיברה על החבר הנוכחי, החבר הקודם, החבר הבא,
אף פעם לא שמות פרטיים, היא התבלבלה ביניהם, לא זכרה מה סיפרה
למי, ומי סיפר לה מה.
זה הפריע להם. בסופו של דבר. היא נותרה לבדה.
היא השמינה, פצעים מילאו את פניה.
אף פעם לא הסתדרה עם בנות, ועכשיו, בנים פחות התלהבו ממנה, היא
נותרה לבדה.
התחילה לחשוב לעצמה, שאולי, רק אולי, התנהגה אליהם ככלבה.
ובעצם, מאוד הצטערה על כך שעוד לא הכירה מישהו, אחד, יחיד
ומיוחד, אחד כזה, שהייתה זוכרת את שמו הפרטי, וחושבת עליו
בלבד.
העצבות הנפשית שלה גרמה למחלה פיזית, שגרמה לירידה במשקל.
הפצעים נעלמו, וכן גם השומן.
היא חזרה להיות יפהפיה כמו שהייתה ואף - יותר.
הייתה לה מין עצבות מלכותית בפניה, כזו שאי אפשר לזייף.
אמרו עליה שהיא יפה ועצובה. בזה הסדר. וכל כך אהבו אותה.
כולם רצו להיות שם בשבילה, לחבק, ללטף, להקשיב, לאהוב, לדאוג,
לגרום לחיוך. היא לא הכירה אף אחד שהיה יכול לעשות זאת.
היא פסלה כל אחד על כל דבר,
לזה אין עיניים יפות, ההוא קצת שמן, לזה יש יותר מדי שערות על
הבטן, ההוא שחום מדי, וזה יותר מדי לבן. אצל ההוא הרגלים לא
הכי יפות, והוא? עם אף כזה גדול, מה הוא חושב לעצמו בכלל.
וכך פסלה לה כל אחד, גם כאלו בעלי נפש רכה עדינה ויפהפיה -
נופו מהר מאוד מהרשימה שלה.
היא אף פעם לא נותרה לבד, תמיד הייתה מוקפת אנשים ומחזרים, אך
עם זאת, אף פעם לא חוותה ביחד של זוג אוהבים.
היא הייתה כבר בת 50 בערך, והצטערה על שאין לה המשך, בדמות
ילדים.
אך היא לא רצתה לערבב את הגנים היפים שלה, בגנים אחרים.
חבל להרוס גנים של עור צח וחלק, של שיער זהוב וגולש, חבל על
העיניים הירוקות החתוליות, על הפה היפה, השפתיים הורדרדות,
מזכירות פריחתו של פרח עדין, האף הקטנטן, האוזניים הקטנות, כל
תו בפניה בנוי בחן מקסים.
היא הייתה מודעת ליופייה, אולי, קצת יותר מדי.
יש שהאשימו אותה בגזענות, היא לא חשבה על כך בכלל.
רק רצתה ילדים יפים, ואהבה טהורה, רצתה משפחה נקיה, כזו של
סרטים ישנים, כשהבנות והבנים הולכים בגנים גדולים ויפים.
היא כבר הייתה בת 60 בקירוב, ויפה, הייתה בעבר.
עדיין היו מחזרים, שניים במספר.
היא הייתה עדינה, הייתה לה נפש יפה, אנשים עדיין רצו לטפל בה.
אפשר לומר שהיא הייתה הפרינססה האמיתית.
זהו סיפורה, והוא עצוב. היא נשארה לבד - תמיד.