מזמן היא לא הזיעה ככה.
האויר פשוט עמד לו במקום ולא טרח ליצור כל רוח שהיא, פשוט לא
עשה כלום. הרוח היחידה באזור כולו, היתה הרוח שהיא יצרה על ידי
ריצתה המהירה לאורך שביל הפטרול.
היא והכלב שלה.
התחרות היתה בעוד ימים ספורים, והיא קרעה לעצמה את הצורה
באימונים.
היא הייתה חייבת להצליח, זו בערך ההזדמנות האחרונה שלה להצטיין
בחייה... האחרונה... המילה הדהדה במוחה, בעודה רצה ורצה ורצה.
עוד עד העמוד תאורה ההוא, חשבה לעצמה, והגבירה את המהירות,
הכלב רץ לצידה, מבלי לומר דבר, הגביר גם הוא את מהירותו, תמיד
לצידה.
היא עברה את העמוד, כשחזה מושט לו קדימה, כאילו היא קרעה איזה
סרט דמיוני שמסמן את סוף המסלול והמשיכה ללכת, מסדירה את
נשימתה.
הכלב התיישב, והיא המשיכה ללכת קדימה, בסיבובים סיבובים. הוא
התבונן בה, ואז פנה לחיטוט מהיר בפרוותו, כהרגלו הכלבי.
היא הייתה שם לבד. זאת אומרת, רק היא והכלב - לבד.
"בוא" אמרה לו מילה קצרה אחת, וכבר היה על הרגלים, שוב לצידה.
הם צעדו, לעבר מזרח. מתרחקים מהים, מתקרבים למאגר מים אחר.
לבריכה של הקיבוץ. רק שני קילומטר. היא צעדה אותם, בצעידה
מהירה.
התבוננה מסביב, וכשראתה שאין איש, פשטה את בגדיה העליונים,
ונכנסה למים, עם הבגד ים שלה. קפצה קפיצת ראש ותוך רגע וחצי,
עטפו את כל כולה המים הצוננים... כל כך נעים היה לה, כל כך
נעים... הכלב חיכה בחוץ. ידע שאסור לו להכנס, ולכן גם לא ניסה.
בכל אופן, זה מה שהיא חשבה. היא שחתה בריכה, איטית איטית, על
הגב. ויצאה בגדה השניה.
החליטה לקפוץ שוב לבריכה, וקפצה, הפעם לאחור, קישתה את גבה,
וקפצה, שכחה שהיא ברדודים... כל כך לא מאופסת הייתה...
כשנזכרה, היה כבר מאוחר, וכששפשפה עם הראש את הרצפה הכחולה,
היה על פניה מבט מבוהל, מבוהל מאוד.
הכלב זקף את אזניו, רחרח את האויר, ידע שמשהו כאן לא בסדר,
משהו לא שייך, הוא הרים את ראשו מהדשא, ושוב רחרח, היא צפה
כלפי מעלה, הוא ראה אותה, וניגש לשפת הבריכה הקרובה אליה.
יללה קטנה בקעה ממנו, אך לא נתקלה בתגובה מצידה, הוא פשוט לא
ידע מה לעשות, התחיל להסתובב סביבו בסיבובים.
"דון!" קריאה שמחה מאחור הסבה את תשומת לב הכלב המסתובב "מה
אתה עושה שובב?" דון רץ אל ההולך על שניים הקרב, ורץ מהר חזרה
לשפת הבריכה, אל המים הכחולים אדמדמים ושוב, כל פעם מרחק קצר
יותר, אבל המשיך במלאכה, בטוח שזה הדבר הטוב ביותר לעשות.
ההולך על שניים, התקרב, ראה, נבהל, הרים אותה, הוציא אותה
מהמים, והשכיב אותה על הדשא, עכשיו האחריות עברה מהכלב אליו,
וזה לא אומר שהוא ידע יותר מדי מה לעשות.
הוא ראה שהדם נבע משריטה, בראש, אבל רק שריטה.. אבל זה ראש, זה
עלול להיות מסוכן, אולי יש לה זעזוע... לפחות לא פתחה את הראש,
התחיל להתדיין עם עצמו בהקשר לחומרת הפציעה.
"דון - לך תזעיק עזרה!" אך הכלב, שלא ראה יותר מדי סרטים בזמן
האחרון, לא הבין מה הוא אמור לעשות, והמשיך לעמוד במקום,
ולבהות בזוג המוזר, שחצי ממנו היה הבעלים שלו, רק קצת פחות זז
מהרגיל. "תזעיק כבר עזרה כלב מסריח שכמותך!" גם זה לא עזר.
הוא חיבק אותה. היא הייתה קרה. הוא המשיך לחבק אותה, רצה לקרוא
לעזרה, אבל לא רצה לעזוב אותה, ולא ידע מה עדיף לעשות "כלב
אידיוט..." סינן בין שיניו הכלב הסיט את ראשו הצידה, לא מבין,
לא מבין על מה כל המהומה... רחרח את בעליו, נתן לק קטן על כף
הרגל הקרה.

יום למחרת קברו אותה.
לכלב היה בעלים חדש.
בעלים עצוב. הם עלו הרבה אל הקבר. הכלב ליקק הרבה דמעות. אבל
זה לא עזר.