עולל הייתי, ילד תם -
לא רבב דבק בי,
לא אשם, לא פגם.
עיני בנועם נפקחה
אל כל אדם.
לא סיוטי ליל אמש
רדפוני, לא הטרידני
בוקר של מחר.
עולל הייתי, ילד תם -
צחקתי ובכיתי,
אכלתי וחרבנתי.
ככל תינוק -
מרכז כל היקום הייתי,
לב לבו של העולם
עולל הייתי, ילד תם -
זוקף גבעול, פושט עלעל,
כשתיל נובט מזרע טוב
בלב שדה חרוש ומפולס,
מושקה ומדושן כל טוב,
בוקע מרחמה
של אימא אדמה
ומייחל לשמש מלטפת,
לגשמי ברכה.
לפתע גשם זלעפות שטף
ושמש נסתתרה, ובתוכי
נזרע אז זרע פורענות,
דרדר דקר בי, עשב רע.
מדוע כך עוללתם לתינוק?
מדוע רעד את גופו לפת,
נפשו התחלחלה.
מדוע כך היה לו לתינוק,
על מה אחזה בו טלטלה?
פרחי שפתיו, שושן אדום,
קמלו אל מול חמה.
גומות של חן בלחייו
היו לסדק צר
של כעס ואימה,
קולו הרך היה ליבבה -
אחר גווע בקול דממה.
מרץ 2001 |
