[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישל די
/
המלאך שלי

אני לעולם לא אשכח את אותו יום. אותו בוקר נוראי של יום שבת,
לאחר ליל שישי ארוך ומהנה, שבו ביליתי עם חברותי במסיבה וחזרתי
שיכורה לגמרי, אך מאושרת וחסרת כל דאגה, צונחת היישר לפוך
החמים שלי ונרדמת במהירות, בידיעה שלפני שינה ארוכה ומתוקה עד
לצהרי יום שבת לפחות. אולי בגלל זה לא שמעתי את צלצול הפלאפון
שהיה מונח לי ליד האוזן. גם כשכבר כן שמעתי, הייתי בטוחה שזה
מתוך חלום, עד שפקחתי בזהירות את העינים, נחרדת לראות את
המספרים שהופיעו מולי: 12 שיחות שלא נענו, והשעון מורה על 7:46
בבוקר. עוד צלצול של הפלאפון, זה היה הוא, המלאך שלי, מהבית.
עדיין מטושטשת, לא חשבתי על כלום, גם לא על זה שהוא אמור להיות
במוצב שלו בעזה כרגע, שומר, ופשוט עניתי. ברגע ששמעתי את קולה
של אמא שלו, ידעתי שזהו, עולמי נחרב ברגע זה. "רק תגידי לי
שהוא חי", צרחתי בהיסטריה, "בבקשה שהוא חי".

כעבור שעה, שנדמתה לי כנצח, היינו בבית החולים בצפון. תחושת
ההקלה העצומה שחשתי כששמעתי שהוא חי ופצוע באורח בינוני,
התחלפה כעת בחשש. מה זה פצוע בינוני? מצד אחד זה לא קשה, כך
שהמראה לא צריך להיות כל כך גרוע, אך מצד שני זה גם לא קל, כך
שעלי בכל זאת לצפות למחזה לא פשוט, במיוחד בשבילי, שמתעלפת מכל
שריטה קטנה. כשראיתי אותו התמוטטתי. זה בינוני??! רציתי לצעוק
על הרופאים ועל כל מי שהגדיר אותו כך. כל הגוף מכוסה בתחבושות
לבנות ספוגות באדום כהה נראה לכם בינוני?! פרצוף נפוח שבקושי
ניתן לראותו מבעד לדם הקרוש נקרא פצוע בינוני בפיכם?! רציתי
לצעוק, אבל אז עברה בי המחשבה המזעזעת שאם זה בינוני, אז תודה
לאל שהוא לא פצוע קשה, על אחת כמה וכמה על כך שהוא חי.

 התעוררתי בתוך מיטה לבנה, כשמסביבי פרצופים מודאגים ואחיות
חביבות. לרגע לא הבנתי איפה אני נמצאת, עד שנזכרתי במחזה
הנורא
שראיתי, של המלאך שלי שרוע במיטה, בעינים סגורות, נראה כאילו
הוא עם רגל וחצי בעולם הבא. עוד פעם אני עושה את זה, הבזיקה בי
מחשבה פתאום, שוב אני גונבת לו את תשומת הלב, כפי שתמיד טען
שאני עושה, לפעמים בצחוק ולפעמים ברצינות. תעזבו אותי, רציתי
לצעוק על כולם מסביבי, לכו אליו, הוא החשוב כאן, לא אני, זו לא
אני שנפצעתי בקרב יריות עם מחבלים, זה הוא. אבל מה שפרץ ממני
היה רק בכי בלתי ניתן לשליטה.

 שבועיים. שבועיים שלמים ישבתי ליד מיטתו. ישבתי, שכבתי,
אכלתי, טיילתי, דיברתי וחייתי רק שם במשך שבועיים. לא חזרתי
הביתה, לא הלכתי לצבא, בקושי ישנתי, הייתי רק איתו. היה לי כל
כך קשה, אבל ידעתי שאין לי מה להתלונן, כי לו קשה שבעתיים.
אמנם ההחלמה הפיזית שלו היתה מהירה- מהרגע שבו פקח את העיניים,
דרך הפצעים שהחלו להגליד, ועד שתפסתי אותו בהחבא מנסה להרים
משקולות קטנות, כפי שהיה עושה תמיד בבית. אז ידעתי ששהחלמה
הפיזית תהיה טובה והוא יחזור במהירות לאיתנו. אבל ההחלמה
הנפשית- זו היתה הבעייה. מהרגע שבו הוא שמע שחברו הטוב ביותר
מהפלוגה, ששכב תמיד מיטה לידו, נהרג, הוא פשוט נשבר. אותו
ניצוץ בעינים שלו שכל כך אהבתי, ניצוץ החיים הזה, נעלם,
ובמקומו נשאר רק מבט זגוגי שממנו גלשו לעתים תכופות דמעות.
לפעמים, בלילות, שמעתי אותו לוחש בקול חנוק : "זה הייתי צריך
להיות אני, מצטער, אחי", ורק בקושי הצלחתי לבכות בשקט ולא בקול
רם, שלא ישמע חלילה.

 חודש וחצי אחרי אותו בוקר נוראי הוא גמר את זה. לקח אותי
לשיחה, אמר לי שהוא לא צריך חברה עכשיו, שהוא כבר לא יכול
להיות המלאך שלי יותר אלא רק שטן, וזה לא טוב בשבילי. ניסיתי
לשכנע אותו שהוא צריך אותי עכשיו, שאני צריכה אותו, ששנה וחצי
ביחד לא זורקים לפח, שאנחנו אוהבים, אבל הוא נשאר בשלו. בחיים,
הוא ניסה להסביר לי, זה לא כמו בסרטים, האהבה לא תמיד מנצחת
בסוף, לפעמים החיים עצמם יותר חזקים מהאהבה, וצריך פשוט לזרום
איתם הלאה ולא להישאר תקועים במקום. אני רק שתקתי. שתקתי, אבל
לא הסכמתי.
 אחרי יומיים וחצי של בכי שוטף החלטתי לאסוף את עצמי בידים
ולהמשיך הלאה. אני אמשיך בחיים שלי והוא ימשיך בשלו. הבנתי
פתאום שהחיים שלנו הם כמו שני חוטים שהיו קשורים זה בזה במשך
שנה וחצי, אבל עכשיו הקשר נפרם וכל חוט הולך לכיוון שונה כעת.
המשכתי הלאה בחיים.

 הים עברו בדיוק 10 שנים מאז אותו בוקר נוראי. מחר אני ובעלי
חוגגים את יום הנישואים הראשון שלנו. התאריך ליום הכלולות נקבע
בכוונה ליום אחרי הבוקר ההוא, שבו קיבלתי אותו במתנה, את המלאך
שלי.   כן, חזרנו אחד לשני. הקשר בין החוטים היה פרום במשך כמה
שנים, כל אחד חיפש חוט אחר להיקשר בו, ניסה ולא הצליח, אבל
בסוף, לפני שנתיים וחצי הצטלבו דרכינו שוב, החוט נקשר בשנית,
הפעם בקשר חזק יותר, קשר שלא ניתן לפרום, ולפני שנה פחות יום
התחתנו בחתונה הכי מרגשת ומדהימה שהייתי בה בחיים, למרות רגעי
העצב שאחז בכולם עם הבכי של אורחי הכבוד, שהיו ההורים של חבר
שלו מהפלוגה, שנהרג. בתוך כל הבלבול וההתרגשות שאחזו בי מתחת
לחופה, עומדת לצידו, חלפה בראשי רק מחשבה אחת ויחידה: גם
בחיים, למרות הכל, האהבה מנצחת בסוף!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בהיר, עם
פילטר"




(מתוך הספר:
"דברים שאפשר
להגיד גם על
סלוגן וגם על
קפה')


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/02 0:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישל די

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה