זה היה כאילו הפילו עלי פצצה.  עוד שנה לחיות.  שנה שבה החיים
יעזבו אותי באיטיות.  בהתחלה יתנוונו לי הרגליים, אחרי קצת זמן
הידיים ואז יגיע תורם של האיברים הפנימיים.  מוות איטי. מלא
סבל.  כואב.
הדבר היחידי שיפעל עד למוות יהיה הלב.  מכשירים יחזיקו אותי
חי.  עובדות פיליפיניות ירחצו אותי, יאכילו אותי וינקו אחריי.
כל החסכונות שלא הספקתי לצבור יעלמו.  גם אלו של ההורים.
ובשביל מה? בשביל כלום! זה לא כאילו הטרחה תשנה משהו.  אני
מת.
בן 18 - וגוסס.
הפלאפון צלצל.  זו היתה היא.  עדיין לא אמרתי לה שאני אוהב
אותה.  עדיף גם שאני לא אגיד.  חבל סתם לשבור לה את הלב כשאני
אמות.
והגור הקטן שרק קניתי? מי יטפל בו? עדיף להרוג אותו כדי שלא
יסבול.  אבא ואמא לא אוהבים חיות.
נכנסתי הביתה, לחדר.  הוא הפוך.  אני חייב לסדר פה.  אחרת,
אחרי שאמות, אמא תצטרך לסדר את הכל וזה סתם יגרום לה סבל
מיותר.  עדיף שאני אשאיר הכל מסודר.
איך אני דואג לכך שאת הזמן המועט שנשאר לי אני לא אבזבז
בייסורים?
השארתי פתק לאמא ואבא על השולחן: "אל תשכחו שאהבתי אתכם.  זה
היה בשביל לא לגרום לכם עוד צער וסבל.  מצטער ואוהב - אני".
יצאתי לרחוב הקר.  מבולבל כולי.  איך דבר כזה נחת עלי פתאום?
עוד לא התחלתי לחיות את החיים האמיתיים.  עדיין לא הייתי בצבא,
לא טסתי למזרח, לא היתה לי עדיין חברה.  למה הכל צריך להסתיים
לפני שאפילו התחיל?
נכנסתי לעזריאלי.  השומר משום מה ביקש לראות תעודת זהות.  פתח
את התיק וחיטט בו זמן ארוך.  אני כנראה נראה ממש זוועה.  עליתי
לקומה החמישים, לתצפית.  הסתכלתי למטה ונשמתי עמוק.  עצמתי את
העיניים.  דחיפה קלה - ואני מרחף.  רק שלא כמו ציפור - אני לא
עולה למעלה.  אני מרגיש שאני נופל למטה כמו אבן ופתאום - הגוף
נתקע במשהו קשה.  כואב.
פקחתי את העיניים בבית חולים.  ראיתי את אבא ואמא לידי, כמה
רופאים בצד.  אני מסתכל על השפתיים שלהם זזות ולא שומע כלום.
נראה לי שאני קורא בשפתיים שלהם "...טעות...טרגדיה...דווקא היה
בריא לגמרי...".  הייתי בריא.  הייתי בריא??? עכשיו אני שבר
כלי.  אני מנסה להגיד לאמא שיהיה בסדר, שתפסיק לבכות.  אבל
השפתיים לא זזות ושום קול לא נשמע.  אמא אומרת לאבא שהייתי
רוצה שינתקו אותי מהמכשירים.  שישחררו אותי.  לא אמא! אל
תשחררו.  תלחמו עליי.  אני רק בן 18, אני לא רוצה למות.  עוד
יש לי חיים שלמים לחיות.  אבל הפה לא נפתח ושום מילים לא
יוצאות.  והעיניים עוקבות באימה אחרי היד של הרופא שמתקרבת
למתג.  רופא! אל תלחץ.  אל תנתק אותי.  אל תהרוג.
רופאאאאאאאא...אבל הוא לא שומע.