אני פשוט לא מאמין.
את נכנסת לחיי בבום כזה, שלא הספקתי לראות איך ומתי וגם יצאת
מהם בבום רציני לא פחות, משאירה מאחוריך חלל כל כך גדול, שאני
עכשיו לא מצליח להבין מה מילא אותו קודם, ובטח שלא מוצא לו
מילוי אחר.
נשארתי כזה פעור. עם חור עצום בתוכי.

רגע אחד את בכלל לא קיימת בחיי, ורגע לאחר מכן את בעצם, חיי.
כורך את חיי סביבך והמרכז שלי קרס. קרס ונעלם לתוך חור שחור
והמדע עוד לא מצא דרך לקבל בחזרה מה שנעלם שם, ואפילו לא יודע
לאן נעלמים הדברים שנבלעים בתוך חור שחור. ואני, אני לא יודע
איפה למצוא אותך.

כמוך, אני לא אמצא. כן, אני כבר יודע את זה טוב מאוד.
גם את יודעת את זה.
אולי שם טמונה הבעיה, אבל את מי זה מעניין?

את לא כאן, אני לא כאן. אני תלוש. תלוש מהמציאות.
כל קשר בין המציאות כמו שהיא נראת לי כיום לביני מקרית בהחלט.
אני ממשיך לעבוד, ללמוד, מתוך הרגל, את יודעת, האנרציה, אבל
אני לא כאן. מחפש אותך, לא יודע אפילו היכן.

כל כולי, כל מחשבתי נתונה לך ולמחסור שלך.
מתגעגע. ואין לי דרך לפרוק את זה. זה ממלא, לא את הבור שהשארת
בי, רק את דפנותיו, כאילו רק בכדי להמחיש את גודלה העצום של
הריקנות סביב איפה שפעם היית. כאילו מסמן גבולות - פה היא
הייתה, ופה היא לא עכשיו.
רק מעצים בעצם את גודל התהום שהשארת בי.
כן, מתגעגע. אפשר שלא?
חושב עליך. כמעט כל הזמן.
חולם עליך. עלינו.
אך המציאות לא כוללת "עלינו". וצריך להבין את זה.
אני עדיין בשלב ההכחשה. טוב לי כאן?

איפה את?