קמתי. הסתכלתי על השעון והשעה הייתה שמונה בבוקר. רציתי לקום,
כי חשבתי שאולי יהיה לי ככה יותר זמן לעשות דברים, אבל לא היה
לי כוח להזיז את הרגליים. אני אוהב את ההרגשה של החמש הדקות
הראשונות אחרי שקמים ואני עוד במיטה, כי אני לא זוכר שום דבר
שחשבתי עליו בזמן שישנתי או של מה שקרה אתמול. והיום - מכל
הימים היום - לא רציתי לחשוב על מה שהיה אתמול. בסופו של דבר
החלטתי לחזור לישון, וקמתי בעשר. אז כבר החלטתי קצת להזיז את
עצמי ולקום. פתאום ראיתי שיש לי כלבלב במיטה. לא כלב אמיתי,
אלא צעצוע שההורים שלי משום מה קנו לי ליום הולדת השש עשרה. זה
נורא מצחיק, כי אף פעם לא באמת ישנתי עם בובה או דובי או משהו,
והוצאתי את כולם מהחדר שלי בערך בגיל 10, ופתאום בגיל שש עשרה
קנו לי אחד צעצוע. ופתאום נזכרתי למה הוא שם, וכמה שזה מביך
להודות, זה היה בין הפעמים היחידות בחיים שלי שישנתי עם בובה.
אבל אני פשוט הייתי חייב לישון עם מישהו או משהו, לא יכולתי
להיות לבד באותו לילה. הייתי חייב את הנחמה שאני מקבל שאני
מחבק משהו, ואם אני אספר את האמת, זה כנראה מה שהצליח לגרום לי
להירדם בסופו של דבר. יצאתי מהמיטה- ואחרי שנייה הצטערתי
שעשיתי את זה. רגשות פתאום התחילו להציף אותי, ומילא זה, אבל
אז המחשבות והזיכרונות באו. כמעט חזרתי למיטה, אבל אני עצלן
מדי בשביל זה, אז המשכתי ללכת. באיזשהו שלב הלכתי למחשב, ואז
כבר הייתי ער לגמרי. נזכרתי בכל מה שהיה באותו לילה. ככל שהזמן
עבר הרגשתי יותר ויותר רע, ואני לא הצלחתי לסדר את המחשבות
בראש. כל מה שהייתי בטוח בו זה שכל החברים שלי עכשיו שונאים
אותי, או יותר נכון כל החברות שלי שונאות אותי, וגם שאני לא
נותן יותר עצות בחיים שלי, כי אני רק עושה נזק. ואז הכול
התחיל.

הרגשתי משהו מתחיל ומתעצם, משני כיוונים. אחד מהראש, מהמחשבות,
ואחד מהלב, מהרגשות. וחיכיתי שהם יתחברו אי שם במעמקי הראש
שלי, הנחתי שקרוב לפה או לעיניים, איפה שבסופו של דבר זה יגרום
הכי הרבה נזק. אבל ההרגשה הכי נוראית, והרגשה הזאת תקפה את כל
הגוף - זה שאין לי למי לפנות. החברה הכי טובה שלי, ובהרבה מאוד
מובנים גם החבר הכי טוב שלי, כועסת עליי. מעוצבנת עליי, ולא
הרגשתי במקום לפנות אליה. כל פעם שפניתי אל אחת מהחברות שלי עד
עכשיו זה רק עשה נזק. מה גם, שמובן מסוים היו לי איתה הכי הרבה
בעיות. היא הייתה זאת שהכאיבה לי הכי הרבה, אבל זה פחות הפריע
לי. מה שהכי הפריע לי - שאיבדתי אותה במובן מסוים. עם זה
שהחברים האחרים שלי לא מדברים איתי אני יכול להסתדר, זה כואב
מאוד ואני אוהב אותם יותר מכל דבר, אבל לאבד אותה, זה כבר משהו
שאני לא מוכן אליו. חס ושלום אני אשכח גם שהרגשתי שזה באשמתי,
בגלל דברים שאמרתי, בגלל שבמובנים מסוימים האשמתי אותה. הרגשתי
נורא רע עם זה, כי אני לא רוצה לפגוע בחברים שלי, ובמיוחד לא
בה. היא מיוחדת כזאת. אני לא יודע איך להסביר את זה כל כך. אני
מעריץ אותה, כי היא בוגרת והיא נועזת והיא מוכנה לנסות דברים,
דברים שלי בחיים לא יהיה את האומץ לנסות אותם. אני אשים בצד את
העובדה שאני חושב שהיא יפיפייה, והיא ממעיטה בערך של עצמה, היא
גם נחמדה. היא לא כמו הסנוביות האלה שחושבות שהן שולטות בעולם
וכולם צריכים להשתחוות אליהם ולהעריץ את השדיים שלהן והרגליים
שלהן. לה יש את האפקט המיוחד הזה של "הילדה בבית שליד" שאני כל
כך אוהב. השיער החום הפשוט, העיניים החמות. לא יודע, תמיד
הערצתי אותה. עכשיו כבר אין לי אותה.

אם לספר לכם את האמת - נמאס לי! אין לי סבלנות יותר לכל
הזיבולים האלה של החיים, ואני די רוצה להיעלם כרגע. אבל אני
פוחד. אני מעין ילד של אימא כזה. אני ילד טוב, מוציא ציונים
טובים, לא עושה שטויות, לא משתכר, לא משתמש בסמים, וכן הלאה
וכן הלאה. אז אני פוחד להיעלם, אחרת יכול להיות שהייתי בורח
קצת לאנשהו. אני גם אוהב את המשפחה שלי, לא אוהב בגלל שאני
חייב - אלא בגלל שהם באמת טובים אליי. חבל שאני לא יכול לדבר
איתם, אני מרגיש שהם היו יכולים לתרום לי הרבה, זה רק נראה לי
חולני. אני גם לא רוצה לפגוע בחברים שלי, שכמה שיש לי בעיות
איתם כרגע, אני אוהב ומעריך אותם כמו שאני לא אוהב ומעריך אף
אחד אחר, ואני אוהב אותם כמו משפחה. אבל בחזרה לרעיון הכללי -
אני לא ממש רוצה לחיות יותר, לא ככה לפחות. אולי יהיה לי טוב
יותר במקום אחר, אולי פחות, אני לא יודע, אבל אם אני לא מנסה
אז אין לי בכלל זכות להתלונן, אבל אני עדיין עושה את זה, אני
חייב אחרת אני אשתגע. יש לי בעיה מאוד רצינית עם הקונספט של
זמן. אני מאמין שזמן מרפא, אבל לזמן אין דד-ליין, וזה מאוד
מפריע לי. אני רוצה לדעת מתי אני ארגיש יותר טוב, זה לא פייר
שלא אומרים לי. החברים שלי אומרים לי שאני חייב להרגיש יותר
טוב ושאני לא עושה שום דבר. הם גם דואגים להזכיר לי כל חמש
דקות בערך שאני לוקח דברים יותר מדי ברצינות. אני יודע שאני
לוקח דברים יותר מדי ברצינות, אני בן אדם עם המון רגשות, תמיד
הייתי ורוב הסיכויים שאני תמיד אהיה. אבל אני מנסה להרגיש טוב
יותר - למרות שאני לא יודע איך. אני מרגיש שאני נלחם על החיים
שלי, למרות שאני מרגיש שהמלחמה הזאת כבר הסתיימה ואני הפסדתי.
החברים שלי לא מוכנים להבין שאני רוצה להרגיש טוב יותר - אבל
אני לא יודע איך.

החלטתי בסוף להתקשר אליה. אין לי אף אחד אחר, וחשבתי שאולי זה
קצת יעזור לנו. נראה לי שטעיתי. זה התחיל רע, כמו שהיה מצופה,
והייתי מוכן לזה. הגענו לשלב שבו סיפרתי לה שאני לא יכול יותר,
שזה יותר מדי כבד. היא הקשיבה קצת, שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא
אליי, אמרתי לה שאני לא יודע. מה שבאמת נכון, כי אני לא יודע
כרגע כלום. באיזשהו שלב התעוררה הבעיה - זה תמיד מגיע לזה. זה
מגיע לזה שהיא אומרת לי שאני רוצה להרגיש מיוחד, ואני אוהב
לחשוב על זה שאני מדוכא. זכותה לחשוב ככה ואני לא בא להגיד לה
מה אני רוצה שהיא תחשוב או לא, אבל גם לא צריך להגיד כל דבר
שחושבים (אני צריך לזכור את זה בעצמי, חשוב ביותר). אני לא
אוהב לחשוב על זה שאני מדוכא, ואני לא אוהב לחשוב על דברים
שמעציבים אותי, אבל אני לא רואה איך יש לי ברירה. אם משהו יבוא
אליי ויראה לי איך לא לחשוב על זה, מעבר לזה שאני אסגוד לו עד
סוף ימיי, באותו רגע מוכן להודות שאני כנראה כן אהבתי לחשוב
שאני מדוכא. אבל עד אז, אני לא רואה את זה בתור זה שאני אוהב
לחשוב על זה, אלא  היא ניסתה להגיד לי שזה בסדר שאני מרגיש ככה
וכן הלאה, אבל אני לא חושב שזה בסדר. אני שונא להיות מדוכא.
אנשים גם חושבים שאני כל הזמן מדוכא ואני באמת יכול להבין
אותם, אבל זה לא נכון. אפילו אם אני לא מדוכא רק ליום אחד - זה
הרבה יותר חשוב מזה שאני מדוכא לחודשיים. אני רוצה להיות שמח
ואני מקנא באנשים ששמחים - אני חושב שגם לי מגיע. אסור לי?

ניתקתי את השיחה איתה. נשארתי במיטה עוד קצת עם הכלבלב. אני
חייב להודות שאני ממש מתאפק שלא לתת לו שם, יש לו אוזניים
גדולות, אני חושב שתאהבו אותו. ראיתי טלוויזיה, כי זה בעצם בין
הדברים היחידים שמצליח לגרום לי להתרכז במשהו אחר קצת. אחרי זה
הלכתי קצת למחשב שוב פעם. אני לא יודע למה אני חוזר לפה כל
פעם, זה גורם לי להרגיש יותר רע. התחבטתי עם מה לעשות כל
הצהרים ואחרי צהרים, אבל לא רציתי להתמוטט ליד אימא שלי כי היא
נוסעת מחר לחו"ל וזה לא מגיע לה לדאוג או להישאר בגללי. יצא לי
מתישהו לדבר עם ידידה שלי וביקשתי ממנה אם היא יכולה לבדוק
בשבילי שמות וטלפונים של פסיכולוגים ויועצי נוער, אני כבר מוכן
לנסות. אני לא יודע מה זה בעצם יעזור לי, אבל יש לי מעין
פנטזיה כזאת שאולי זה כן, שווה לנסות, לא? אני חושב שכל מה שזה
ייתן לי זה לספר את הדברים שלי בדרך קצת יותר ברורה, ואולי
השקט של מישהו שאני לא מכיר ייתן לי קצת פרספקטיבה שונה על כל
העניין. ואולי ממש יתמזל מזלי ויהיה לי גם פרופורציה שונה לכל
העניין. אבל כנראה שלא, אבל מה יזיק לי לנסות.

קראתי סיפור מתישהו בכמה ימים האחרונים, אני רק לא זוכר מתי.
הייתה שם שורה שמאוד הסכמתי איתה, והיא אמרה משהו בסגנון של
"אנחנו כל כך מורכבים עד כדי התנשאות". לא חושב שקראתי משהו
יותר חכם בזמן האחרון. אבל מה שהכי עצוב - אין לי רעיון איך
להסביר לכם למה. חבל דווקא, יש לי מחשבות מעניינות בעניין. לא
יודע, אותה חברה טובה שלי, ה"אלילה" שלי, היא כל הזמן אומרת
שאנחנו אומרים דברים כדי להרגיש ייחודים. היא צודקת לדעתי, רק
לא בפעמים שהיא אומרת את זה. הרבה פעמים אנחנו רוצים להרגיש
בוגרים נורא, או מדוכאים נורא, או שמחים נורא, או מיוחדים
נורא, אז אנחנו אומרים המון דברים שהם רק חצי נכונים. גם לי
יצא לפעמים להגיד את זה, רק לא הפעם, לא ב"דיכאון" הזה. חבל לי
שהיא לא מנסה להבין, כי זה מרחיק אותי ממנה, וגורם לי לאבד
מישהי נורא חשובה לי. אני שונא לאבד אנשים קרובים אליי, וזאת
כבר פעם שנייה שזה קורה לי, ואולי זה באמת בגללי. כנראה אני לא
צריך להתקרב לאנשים או משהו בסגנון, אחרת כולם נפגעים בסופו של
דבר. אני בן אדם פתוח מדי, צריך ללמוד מחלק מהחברים שלי, להיות
קצת יותר סגור. אולי זה מה שאני צריך - וככה אני אמנע דיכאון
עתידי. השאלה היא - מה אני עושה עם הדיכאון הזה?

היום, בערך שלושה שבועות פלוס קצת, אני מרגיש הרבה יותר טוב.
קרו המון דברים, ממש הרבה. לא ידעתי שבחודש אחד יכולים לקרות
כל כך הרבה דברים, זה ממש מפחיד. אני בן אדם שבדרך כלל מצליח
להסתדר עם שינויים, אבל משום מה עכשיו קשה לי. בחופש הגדול
האחרון, שהייתי בדיכאון ממשהו אחר, אז החברים שלי עזרו לי.
נורא התרגלתי לזה שתמיד יש לי שם חברים שעוזרים לי, ופתאום
החברים שלי משתנים. הם היו האנשים שהכי יכולתי לסמוך עליהם
בעולם שתמיד יהיו שם, ופתאום הם משתנים. אבל יופי להם, באמת,
הם נראים לי שמחים ואני נורא שמח בשבילם, מגיע להם. ומה שהכי
מצחיק - זה שגם אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב. יש לי יותר
אמונה בעצמי, ואני מחייך וצוחק ועושה דברים שהתגעגעתי אליהם.
אני שמח שטעיתי ושהצלחתי לצאת מהדיכאון. והתשובה לשאלה ששאלתי
אתכם ואת עצמי למעלה - מה עושים עם הדיכאון הנוכחי - אני לא
יודע. אני פשוט ירדתי כל כך נמוך שלא היה לי שום מקום ללכת
אליו חוץ מלעלות. אני לא מאמין בקונספט של 'זמן' - זה קונספט
ממש שקרי. אבל עד גבול מסוים.
אני מנסה למצוא פאנץ' ליין מתאים, אבל נכשל כישלון חרוץ. אין
לי סבלנות לקלישאות שחוקות, אני חושב שאתם יודעים על מה אני
מדבר. האמת שיש עוד משהו אחד שאני רוצה לשאול לפני שאני מסיים,
איזה "מה אם" אתם מעדיפים?

מה אם הייתי עושה?
מה אם לא הייתי עושה?

תחשבו על זה.