אני כותב לך את המכתב הזה בעיצומה של מלחמה. לא מלחמה פיזית
ביני לבין אויב, מלחמה נפשית ביני לבין עצמי. אני זוכר שאמרת
לי באותו לילה שאני לא מגשים את עצמי. אני לא רציתי לאכזב אותך
הפעם. אני לא אותו בן אדם מאז הלילה שבו נפגשנו. הגשמתי. את
הכל. חוץ מהחלומות שלי. וכרגע אני במסע נגד עצמי כדי לגלות
חלומות פחות חומריים. גיליתי בעצמי משהו רוחני. אני מצטער אם
זה פוגע בך. אני מצטער אם את עכשיו מרגישה לבד. אבל את צריכה
להבין שהריקנות שבה שריתי במשך שלושה חודשים, עד כמה שהיתה
נפלאה איתך, היתה ריקה. הכל היה חומרי, אני חיפשתי הרבה מעבר
לזה. נשמה, אני אוהב אותך, אבל אני לא יכול להמשיך לחיות ככה.
את ידעת שעד שנכנסת לי לתוך החיים חשבתי על התאבדות? היה לי
כסף, היה לי מזל בשפע, אבל לא היו לי חלומות. לא היו לי נתיבי
דרכים ללכת בדרכם. לא הייתי מאושר. אהבנו והיינו ביחד, אבל
האושר פסח עליי. אני מצטער. גיליתי בעצמי משהו מיוחד מאוד, אני
כן יכול לבד. כשאת איתי סמכתי עלייך. הבנתי מהר שאני צריך
לסמוך על עצמי. אז לא יכלתי, היום אני יכול. כי למרות הכל
עכשיו אני חזק נפשית. והמלחמה הזאת, שמתחוללת מבפנים עכשיו,
אני הולך לנצח בה. אני בטוח. אני יודע. הקרבתי הרבה כדי להגיע
לאיפה שהגעתי. הקרבתי הרבה מאוד, הקרבתי אותך, נשמה שלי. אני
בטוח שאם את אוהבת אותי את תביני. את אמרת לי שאת רוצה את הכי
טוב בשבילי. כרגע, נשמה, הכי טוב בשבילי זה לא להיות איתך. אני
כל כך מצטער שאני לא יכול לנגוע בך עכשיו, ללטף אותך שוב, לנשק
אותך. אבל זה המצב כרגע. והסורגים מפרידים בינינו. סורגים
רוחניים עם כוח ועוצמה רבים יותר מאשר אלפי קירות ברזל. אבל
בעצם הסורג הכי חזק זה הכיפה שלי. מצאתי חיים חדשים. אני מתחיל
להתגאות בעצמי כל פעם שאני מנשק מזוזה. אני מצטער, אהובה. את
זוכרת שאמרת שלא משנה מה יקרה את תאהבי אותי? התוכלי לנצל זאת
לטובה עכשיו ולהבין אותי? יצאתי למסע חיפוש עצמי ומצאתי את
עצמי. את האמת. אני מצטער, אהובה, באמת.