לפני 47 יום בדיוק קיבלתי שיחת טלפון באמצע הלילה. שלוש או
ארבע, לא זוכר. עניתי מנומנם.
"הלו?" שאל אותי קול נשי, מתוק.
"כן. שלום" עניתי, מתנתק מקורי השינה שאחזו בי.
"היי חמוד. זו אפי. מצטערת שאני מצלצלת אלייך ככה באמצע הלילה,
אבל לא יכולתי להתאפק.. נורא לבד לי, את יודע? אני מתגעגעת.
אני יודעת שאני לא בסדר ככה להעיר אותך, כי אתה עובד מחר,
ובכלל, אבל אני מתעקשת שנדבר קצת, שיהיה לי לילה טוב.." הקול
המתפנק דעך באנחה חרישית, מזמינה.
לא היה לי מושג מי הבחורה הזו. זו לא היתה רונה, כי רונה היתה
אמורה לחזור מהפורום בלונדון רק מחרתיים. וודאי טעות במספר.
הייתי מבולבל וההגיון שלי -המשיך לישון. בלי לחשוב, שיתפתי
פעולה.
"אני כאן. רק תני לי להתעורר שניה" השבתי בשקט.
"יש! כבר חשבתי שתנתק לי בעצבים כמו פעם שעברה" הרגשתי אותה
מחייכת מהצד השני של הטלפון.
"מה פתאום שאנתק לך??? מה השתגעת?"
"גדי, אני.. נו. איך היה לך היום בעבודה?"
לא היה לי מושג מה לענות לה. הבחור שהיא מחפשת אינו אני, ואין
לי מושג במה עוסק. כמו יהודי טוב, השבתי על שאלה בשאלה.
"זה לא חשוב. ספרי לי איך היה לך?".
כך גילית שאפי עובדת במשרד בתל אביב, כלשהו, לא ידעתי איזה.
הצלחתי לתמרן אותה כך בערך כשעה, השיחה קלחה והביאה לידיעתי
פרטים קטנים על אותה בחורה מסתורית.
העמדתי פנים, מחפש אטרקציה, או משועמם, וכך בטעות לגמרי נהייתי
מודע לבחורה הכי נפלאה, כנה ומצחיקה שפגשתי. והיא התרפקה על
הקסם שלי, שכנראה לא היה רגילה לו מאותו גדי שרצתה להגיע אליו
מלכתחילה.
דיברנו באמת המון זמן, ואז היה באמת מאוחר מדי והיא איחלה לי
בקול הכי מקסים ששמעתי חלומות נעימים.
"אף פעם לא היית כזה מתוק אליי, גדי, יהיה לי את היום הכי יפה
בעולם כשאעורר"
לא ידעתי נפשי מרוב אושר.
"לילה טוב"
ונותקה השיחה.
הייתי די מופתע, ער לחלוטין, מעכל את המידע שנקלט.
לקחתי פיסת נייר ועפרון והתחלתי כותב ברישול את מה שידוע לי על
אפי. אפרת. מראשון. לומדת באוניברסיטת תל אביב. חשבה שאני גדי,
החבר שלה, ממה שהבנתי- טיפוס מניאק מובהק שלא שם לב אלייה.
חוששת ממבחני הסיום של שנה א' בתואר השני שלה במשפטים. חכמה.
אוהבת הומור שחור. קנתה מגפיים חדשות בשנקין ואכלה, כרגיל,
צהריים ב"אלכסנדר" שבפניה מהרחוב המקביל, שבע דקות הליכה
מהמשרד שלה.
זהו.
זה כל מה שידעתי על אפרת. אבל עד שכבר עלה הבוקר הייתי נחוש
בדעתי למצוא אותה ולהציג עצמי בפניה, לבלות איתה את כל שארית
חיי, באהבה גדולה. הכנתי לי קפה חזק, השעה היתה כבר שש בבוקר
ועדיין שקלתי לחזור לישון. לא הייתי באמת מסוגל. המוח שלי עיבד
ועיבד מצבים. שקלתי לחפש במדריך הטלפונים אחר אפרת מראשון. זה
יהיה כמובן, בלתי אפשרי. לא אמצא אותה כך לעולם. אחייג כוכבית
42, שקלתי גם כן. לא רציתי לעשות את זה. חשבתי שזה מסוכן מדי,
לחשוף בפניה את השקר השיחה שלנו ולנסות לפגוש אותה. לא. גם
לשקר לא רציתי יותר, כי אז לא יהיה טעם בפגישה. עד השעה שמונה
בבוקר, עדיין בבוקסר של השינה, כבר היתה לי בראש תוכנית
מפורטת.
אחפש את כל שמות המשרדים בתל אביב ואצלצל אליהם אחד אחד לשאול
אם אפי עובדת בהם. אח"כ אסע לתל אביב ואפגוש אותה שם. ושוב
תוכנית בלתי אפשרית לביצוע, מייגעת ונידונה להפגיש אותי עם עוד
מאות בנות בשם אפרת שעובדות בת"א. חשבתי לנסוע לאוניברסיטת ת"א
למצוא את התלמידות בשם הזה מראשון. לא שירשו לי בחיים לקבל
מידע על סטודנטים. חשבתי שאם זה לא יצליח משום מה אני אבקש
מבזק פירוט שיחות, ואמצא את המספר ממנו התקשרה. אז בקלות אדע
את שמה המלא וכתובתה. אבל בפעם שעברה שביקשתי פירוט של שיחות
נכנסות ביקשו ממני אישור של בית משפט. הייתי אבוד. אבל הבנתי,
שלא משנה מה, אני אמצא אותה ואשבה אותה בקסמיי.
כעבור יומיים החלטתי סופית לעזוב את הכל לטובתה של אפי המתוקה
שלי. התפטרתי מקומברס בלי הודעה מוקדמת, גם בלי פיצויים, לא
שהיה לי אכפת. אספתי את רונה מנתב"ג, וכשהורדתי אותה בבית שלה
אמרתי לה שזה נגמר ביננו, כך בלי להסביר. היא לא היתה שבורת
לב, כי הסתבר לי שבלונדון היא "העמיקה" קשר איזה מישהו שעובד
איתה והם נורא מאוהבים. שיהיה. ארזתי תיק עם בגדים והארנק,
לקחתי את האוטו שלי, הישן והמקרטע, זה שלא נהגתי בו כבר שנים
כי היתה לי את המכונית של החברה, והתחלתי לנסוע לתל אביב. כסף
עדיין לא היה חסר. חשבתי לרגע, תוך כדי נסיעה, להיות נהג מונית
תל אביבי כזה, ולברר, דרך שאלות תמימות לנוסעים, אם מישהו מכיר
את אפי. אבל זה היה לוקח זמן רב מדי ואני הייתי חסר סבלנות.
נסעתי בפקקים אין סופיים לתל אביב ושכרתי חדר באיזו אכסניית
נוער מוזנחת. פתחתי במירוץ נואש לגילוי פרטים על מושא אהבתי
וחלומותיי בימים האחרונים. התרוצצתי ברחובות כאחוז טירוף,
התנפלתי על עוברי אורח ושאלתי אותם אם הם מכירים את אפרת
מראשון. בהחלתה ברחו ממני, קיבלני מכות מתיקים של זקנות ומבטים
מבוהלים מילדות קטנות. בימים אחר כך החלפתי גישה ופניתי
בחביבות לאנשים עם אותה השאלה. איפה אפי? אתם מכירים את אפי?
אפרת? מראשון? היא עובדת כאן, ואני מחפש אותה. אולי?
היו את אלו שהתעלמו, אלו שחייכו בהבנה, אלו שהנהנו לשלילה
בעצבנות, אלו שבחנו אותי משתאים, לבסוף אומרים לא והולכים. היו
את אלו שדווקא הכירו בחורה בשם אפרת, אחותם או גיסתם או חברה
שלהם, אבל לא את האפרת הנכונה, שחיפשתי. כל יום חזרתי מותש
בערב אל האכסנייה, אוכל בייגלה יבש בארבע שקל, נרדם תשוש.
אחרי שבוע כבר הבנתי שלא זו הדרך ואין בה הרבה תועלת. התחלתי
ללכת באיפוק ברחובות ראשיים, מציץ בסקרנות למשרדים שונים
ומשונים, של רופאי שיניים ומעצבי פנים, מתעניין בכאילו בתכולת
המקום ובוחן את העובדות. שום דבר. לא שבאמת יכולתי לכסות אפילו
שביעית מכלל המשרדים שבתל אביב.
המשכתי בכל מני דרכים לא קונבנציונאליות לתור אחר אפי. ללא
הצלחה. ואז הכה בי רעיון מעט מופרע, שדרש לא מעט כסף אבל היתה
לו תמורה אדירה, כך קיוויתי. את הרעיון קיבלתי ביום שמש אחד,
סופשבוע. היה כבר אוגוסט והיה חם, ובפעם האחרונה בה חיפשתי
במשרדים שקרובים לטיילת ראיתי שבימי שבת בבוקר החוף מלא עד אפס
מקום. ואז ראיתי את הדבר הכי גאוני בעולם. כרזה מעופפת, קשורה
למטוס קטן, נישאת בגאון במרומי השמיים, באותיות צועקות פרסומות
לחופשה חלומית ברודוס. וכולם הביטו. ידעתי מיד. ביום ראשון
שאחר כך נכנסתי בשנית אל משרד בו כבר ביקרתי, ליד המגדלור, של
חברה כזו, שניתן בעזרתה להציג שלט מסוג זה, הפעם- עם תוכן אחר.
בכסף שאיים להגמר קניתי לי כרזה כזו, עם כיתוב מינימלי (מפאת
החוסר במרשרשים), שתתנופף בשבת הבאה מעל חופי תל אביב.
"איפה אפי? כל היודע: 050-991067". הכסף שהיה לי לא אפשר
פירוט רב יותר מזה.
כולי תקווה והתרגשות, המתנתי עד לשבת הבאה, את זמן ההמתנה לא
ביזבזתי והמשכתי לחרוש את רחובות ת"א. וכשהגיע יום שבת לא
ידעתי נפשי מגאווה. בשעה 12 בצהריים, חצה את שמי החוף מטוס,
נושא אחריו כרזה לבנה עם אותיות אדום בולטות, כמו שהכתבתי לאיש
עימו חתמתי את העסקה ששה ימים קודם לכן.
לאחר כמה שעות מורטות עצבים וטלפון דומם כבר התחלתי להתייאש.
הייתי מאוכזב עד מאד.
ואז הוא צלצל. הפלפאפון שלי צלצל. ועניתי מיד.
"הלו?" שאלתי נרגש, מלא ציפייה ותקוות.
"שלום" קול בחורה קצת צרודה בקע מהמכשיר הקטן, "ראיתי את הכרזה
שלך ו.."
"את יודעת איפה אפרת, זאת אומרת, כן??!" קטעתי אותה בשמחה
ובתקווה היפראקטיבית.
"אני חושבת", היא אמרה לי בטון משועשע, "תראה, אני מכירה רק
בחורה אחת שקוראת לעצמה אפי, והיא היתה החברה הכי טובה שלי
בתיכון.."
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
"תמשיכי! בבקשה!"
"רגע, את מי אתה מחפש בדיוק?" היא נשמעה קצת מהססת פתאום.
"אני מחפש את אפרת, היא גרה בראשון והיא לומדת משפטים.."
הסברתי בקצרה.
"כן. זו היא, אני חושבת. לא דיברנו המון זמן אבל.. אפי תמרי,
היא עובדת כאן במשרד של עורכי דין בתל אביב, אם אני לא טועה,
נפגשנו לא מזמן שוב.. למה אתה מחפש אותה בכלל??"
"אה, אני..אממ", התבלבלתי, אומנם קיבלתי די פרטים (שם משפחתה!)
ויכולתי לנתק, אבל לא עשיתי כן- אסיר תודה. "אנחנו נפגשנו, אה,
באיזו מסיבה, כן, ונאבד לי הטלפון שלה.. נדלקתי עליה על המקום
ואני מחפש אותה כבר כמה ימים.."
כן. זה נשמע מאד הגיוני. הרגשתי אדיוט.
"כן, זה ברור ומובן, היא בהחלא בחורה מיוחדת ו.. טוב. את
הטלפון שלה אני באמת לא יודעת אבל אני זוכרת שהיא עובדת
בארלוזרוב, נפגשנו במקרה בדרך לצהריים לפני כמה שבועות בדיוק
כשהתכוונתי ללכת ל.."
"טוב תודה רבה לך" קטעתי אותה בחוסר סבלנות. מהורהר.
"אין בעד מה.. בהצלחה לך!" היא איחלה.
"תודה רבה לך"
וניתוק. ריחפתי באופוריה. אפי תמרי. אני בדרך אלייך. עובדת
במשרד של עו"ד.. כמובן.. איך לא חשבתי על זה קודם.. אצא אליה
מחר, יום ראשון. בערב כיבסתי ביד את הבגדים הכי אלגנטיים
שהבאתי איתי, התקלחתי טוב ונרדמתי בקושי, בשעת לילה מאוחרת,
מלא התרגשות.
12 בבוקר יום ראשון. התעוררתי. כעבור שעה כבר ניצבתי באושר
עילאי, ניצב תוהה בפתח המשרד, מתלבט אם לשים צעדיי אל עבר
"אלכסנדר" הקרוב או להתמין כאן. לבסוף החלטתי ללכת. כעבור כמה
דקות נכנסתי אל בית הקפה-מסעדה, ניצב בפתחה הפנימי, התבוננתי
סביב. לא היה לי מושג איך היא נראת וזה גם לא שינה הרבה.
המסעדה היתה די ריקה והחלטתי ללכת על דרך של אלימניציה.
בפינה השמאלית היה זוג מבוגר, לא. מימינם, שני גברים לבושים
חליפות עסקים, לא. עיניי שוטטו אל המרכז- קבוצת תיירים, לא.
בקצה השני של המסעדה, ישבה לה בחורה צעירה, לבדה, עם טוסט
וקפוצ'ינו. ידעתי. הלב שלי פעם בהתרגשות. הברכיים רעדו. אפי.
ניגשתי בהיסוס אל עבר השולחן שלה, עד שניצבתי קרוב אליה והיא
עדיין עם העיניים בעיתון מולה.
כיחכחתי בגרוני.
"אה סליחה." שאלתי, על פני חיוך דבילי של גיל טיפש-עשרה.
"כן?" היא הרימה אליי את זוג העיניים הכי יפות שראיתי בחיים
שלי. בצבע דבש, חמות, מבט מלטף, נעים.. כמעט נמסתי. אבל לא.
"אפי?" שאלתי, ומיד התחרטתי- אולי אישי מדי? , "אה, אפרת, זאת
אומרת".
"כן. אפשר לעזור לך?" היא חייכה אליי חיוך חמוד, מובך.
"אה, שלום, כלומר, תראי, אני.." מלמלתי. בכל החודש וחצי האלו
לא חשבתי מה אומר לה כשנתראה. הספונטניות הכללית של האירועים
שיבשה את תיאור הסיטואציה הזו ותכנון מוקדם של משפטי פתיחה
והסברים משכנעים.
"סליחה?" לא מבינה השיבה לי, באופן ברור- עמד מולה בחור צעיר
וזר שיודע את שמה וללא ספק רוצה ממנה משהו..
"היי", גייסתי בשנית את החיוך השרמנטי וחסר הדאגות שלי, "אני
יונתן ואני מחפש אותך כבר יותר מחודש".
"מה?" עכשיו היא כבר היתה מבולבלת לגמרי.
אז סיפרתי לה. והיא ישבה, מתבוננת בי, ספק לא-מאמינה ספק
מוחמאת, מקשיבה. מדי פעם העיניים האלו ערפלו לי את קו המחשבה
והציף אותי אותו חום, מלווה בחיוך דבילי-של-ממש על הפנים,
מתפשט במהירות בגלל האור שהקרינה סביב. דיברתי בשטף,
בהתלהבות.
כשסיימתי כבר ניצב על השולחן כוס קפה גמור שהזמנתי בחטף תוך
כדי גלגול מהלך העיניינים, ועברו הרבה יותר מעשרים דקות בהן
היתה אמורה לשוב למשרד.
"וזהו. והנה את. והנה אני, ואני מאוהב בך, כבר אמרתי את זה,
אבל זה לא משנה, כי אני רוצה להכיר אותך ו..וזהו. אני חושב."
חייכתי אלייה.
"זה היה הדבר הכי מופרך ששמעתי."
"מה את לא מאמינה לי??" עניתי בטון מצחיק של זעזוע תאטרלי.
"מה, לא, בטח בטח.." היא גיחכה בשקט.
"די אפי. עכשיו באמת. את נורא מיוחדת, ידעתי כשדיברנו בטלפון.
אני מקווה שאת לא כועסת עליי שאמרתי לך שאני הגדי ההוא.. אבל..
את שבית אותי בקול שלך ובשנינות שלך ואני. הייתי חייב. זה לא
ממש היה אקט הגיוני ואני יודע אבל אם רק תתני לזה צ'אנס אני
מבטיח שלא תתחרטי.." אמרתי בטון משולהב, "ואת לא עדין עם הגדי
הזה נכון? הוא לא מספיק טוב בשבילך.." הוספתי, מתגרה במזל,
דוחף גבולות.
"לא.." היא אמרה, "ואני לא יודעת מה להגיד לך". היא חייכה
וכמעט שלא הצלחתי לעצור את עצמי מלהתנפל עליה בשלווה ולנשק
אותה. "רוצה ללוות אותי למשרד?" הציעה, "יהרגו אותי אם אני לא
אגיע עכשיו..".
"כמובן!" קפצתי מיד."לשירותך".
שילמנו ויצאנו מ"אלכסנדר", התעקשתי שתאחז בזרועי והמשכנו ביחת
חולין נפלאה. ההליכה האיטית והמשתהה שלנו לא הספיקה וכעבור 13
דקות כבר היינו שוב בפתח המשרד ההוא.
"נתראה מחר, אפרת תמרי, איפה שקבענו" קרנתי משמחה. שמרתי על
איפוק חזיתי.
"כן, הנה הטלפון שלי, בכל מקרה".
חטפתי את הדף המשורבט מידה ואחזתי בו בכוח הכי גדול שהיה לי
בכף היד, לשמור אותו מכל משמר.
"יום נעים לך יונתן" היא קרצה בשובבות.
"גם לך".
היא נכנסה, ואני פניתי ללכת משם.
בדרך לאכסניה חשבתי לעצמי, איפה אפי.
היא נמצאת שמה, כן, תאמצו רגע את העיניים, בתמונה הגדולה של תל
אביב, ליד הקיוסק של העיתונים והממתקים, קצת אחרי האישה עם
הכלב החום, כן, אתם ממש קרובים, יותר שמאלה שניה, הופה, הנה
בדיוק; רואים שם את הבחור הצעיר? כן, זה המאושר? היא שם, בדיוק
שם, בלב שלו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.