כואב לי! רע לי! אני נקרעת מבפנים... חשבה בעודה מתייפחת. היא
ניסתה להיכנס אל תוך עצמה כמו קונכיה ולא הצליחה. גם זה תסכל
אותה.
היא ידעה שהטבעת שם. לא ידעה למה שמה אותה, זה רק תרם לכאב
שלה.
היא ישבה שם שעות על חוף הים מכורבלת בתוך עצמה ובכתה.
היא לא בכתה הרבה זמן והכל יצא ממנה. היא הרגישה איך רק נהיה
לה קר יותר ולבד יותר עם כל דמעה שזלגה לה על פניה והרוח הקרה
על פניה הרטובים העבירה בה רטט.
היא ניערה את ראשה מנסה להעיף את הדמעות שלא יבשו עדיין ואולי,
גם בניסיון שווא, להעיף אותו מהראש.
היא ניסתה לנשום נשימה אחת עמוקה, ניגבה את פניה עם השרוול
השמאלי של חולצתה, המגע היה קר ולא נעים. היא שוב הרגישה כל כך
לבד.
היה לה מאוד קר. אך הקור שחדר לעצמותיה הכניס בה איזושהי הרגשה
של עצמאות, זו הייתה הפעם הראשונה שחייכה בשעות האחרונות.
היא סידרה את הטבעת, חשבה להסיר אותה, כי זה העציב אותה, אבל
החליטה שלא. היא תענוד היום את הטבעת, למרות שהם לא ביחד,
ואולי אף פעם לא יהיו יותר קרובים כמו אז כשהעניק לה אותה ביום
הולדתה. היא כל כך התרגשה, אף פעם לא התייחס אליה כך גבר, והיא
חשבה לעצמה שהוא באמת אוהב אותה. היא שטה לה על גלי הנוסטלגיה
כשקרני אור מפנס רחוב בודד חדרו לתחום ראייתה.
אפילו האור בודד, חשבה לה בעצב.
היא פנתה אל השביל המסודר בדרכה לרכב.
כבר לא היה לה קר, אך היא עדיין חיבקה את עצמה. אם אין אני לי
מי לי חייכה לעצמה בעצב. היא עצרה בכדי להעיף מבט אחרון אל
הים, כשפתאום הרגישה נוכחות זרה לצידה, היא התבוננה בחטף וראתה
זוג רגליים שנעצרו גם הן.
היא פחדה שהנה הולכים לתקוף אותה, לעולל לה משהו רע, היא
הישירה את מבטה לאט לאט בפחד ושמה לב שהחולצה מוכרת לה נורא,
היא המשיכה להרים את מבטה בקצת פחות פחד, אך לא בפחות חשש, זה
הוא! היא צעדה צעד גדול אחורה מבלי שהתכוונה בכלל.
מה הוא עושה פה? איך מצא אותה? איכפת לו בכלל ממנה? הוא חיפש
אותה? או שבמקרה היה פה? הוא חייך.
מה הוא רוצה, הוא רוצה לחזור? היא לא רוצה. או שכן? למה הוא
עוד מבלבל אותה? זה נגמר. היא שכחה לגמרי את זה שמחכה לה בבית
במיטה. או אולי ליד הטלויזיה.
היא נכספה לזרועותיו, אך פחדה כל כך מהמגע המוכר.
"שלום" אמרה. "שלום מתוקה" הוא ענה.
אני כל כך אוהבת אותו, אבל זה נגמר. נגמר נגמר נגמר!! לא היה
לי טוב, הוא לא טוב לי!
אני אוהבת אותך היא אמרה לו בפנים. הוא אמר לה בפנים בייבי,
אני מתגעגע, רע לי.
אם היא רק הייתה שומעת, היא הייתה מתחילה לבכות שוב, היא כל כך
אהבה שהוא קרא לה כך, באהבה שפעם הייתה שמורה לה.
ראו על מבטיהם, שהם אוהבים אחד את השני. אך הם לא אמרו דבר.
"טוב, אני באמת שלא יודעת מה אתה עושה פה, אבל אני צריכה
לזוז."
"כן, גם אני צריך ללכת."
"נתראה כבר?" "כן מתוקה." "טוב, אז... ביי." "ביי."
מתוקה, אני שונאת שהוא קורא לי ככה, הוא קורא ככה לכולן.
התעצבה כשנוכחה שוב לגלות שנגמר, כאילו שלא ידעה זאת שוב ושוב.

היא הלכה.
הוא נשאר, התבונן בה בלכתה. היא לא הסתכלה אחורה. כל כך רצתה
לא רק להסתכל, אלא לרוץ אחורה, ישר לזרועותיו, אך ידעה שהוא לא
רוצה בה. ידעה שזה לא יהיה טוב לה.
היא נכנסה לרכבה, התבוננה בו דרך המראה, ובכתה. ונסעה לזה שלא
אהבה.
מה שהיא לא ידעה, זה שהוא, רק לרגע, ידע, ידע מה הוא רוצה, הוא
רוצה אותה.

March 30, 2000