אמש הייתי בעין דור אצל בעלת האוב, שאפילו את שמה אינני יודע.
(בודאי שם לה כלאחת הקוסמות). מעולם לא היה כמחזה הזה. כל
פלישתים עלו ונאספו עלי. סרני פלישתים למאות ואלפים, עלו ובאו
מכל הארץ ברכבי הברזל שלהם וחנו להם במערב עמק יזרעאל. העמק
הגדול היחיד בשליטת ישראל, ובו צירי תנועה חשובים, המחברים את
הים הגדול והירדן.
מהגלבוע הם נראים כמחנות ארבה שמכסים את עין הארץ, ואני נחרדתי
מפניהם, והרגשתי שחייב אני לוודא, את התחושה הקשה והרעה שיש
לי. מה היה להם, שהחרידם לבוא כנמלים שיוצאים מקינם? אולי שמעו
ששמואל - הנביא שנצחם באורח פלא - מת? אולי אלהים החרידם
לעונשני? הדבר הזה סתום ממני, ואלהים תקופה ארוכה לא ענני, לא
ביד הכהנים, לא ביד הנביאים ולא בחלומות הלילה. אתמול חזרה לי
אגרת מנתן הנביא. "לא דיבר בי ה' למענך". כאילו אילמות תקפה את
אלהי ישראל.
חציתי לבדי מחופש את עמק יזרעאל ממזרח לשונם, עם אבנר ועמשא,
אלופיי העזים והנאמנים, שמוצא פיהם כקבר סתום. אויר עמק קר וצח
קידם את פנינו. הכוכבים ניצנצו במרום, צופנים סודם עימם. פערתי
פי ושאפתי לרווחה. לרגע שבה רוחי אל גופי היגע מתענית ודיכדוך.
מדורות הפלישתים דלקו בהמוניהם סביבות העיר הכנענית שונם. זכרו
הם את התקפתו המוצלחת של גדעון באשמורת הלילה, ומדורות וזקיפים
הרבה העמידו להם לבל נפתיעם.
שיחקתי לרגע עם הרעיון, לכנוס את כל צבאי ולנפול עליהם לילה,
זה אולי הסיכוי היחיד שלנו, אבל אבנר הודיעני שגם ביצרו עצמם
בכלונסאות מחודדים. חשקתי לדעת את אשר יארע לנו, והמשכתי בדרכי
אל בעלת האוב, אולי יש איזה שביב של תקוה. אבל שמעתי אצלה
דברים רעים עד מאוד, שאין אוזן אנוש יכולה לסובלן, ומאז מהדהדת
בלבי החנוק, האזהרה הישנה של שמואל בגלגל, כמו היתה נבואה
שמגשימה את עצמה, "גם אתם גם מלכיכם תיספו".

כל הלילה התהפכתי על מיטת השדה שלי חסר מנוח. הבנתי מה מרגיש
נידון למוות בלילה שלפני מותו, כשמביט אל עיני השכול הריקניות
הניבטות אליו. איך היאוש כובש את נשמתו, ואיך תקוות שוא מציפות
את ליבו, ואיך הוא נלחם בהן במטרה להחזיק בשפיותו. כך כל
הלילה, היה לבי ריק, ושנתי נים לא נים ותיר לא תיר.  
חשבתי לי, ואם הייתי הורג אותה לפני שנים, כפי שעשיתי
לחברותיה, ולא היה לי מי לשאול? ואם היתה מזהה אותי ולא היתה
מוכנה לקסום באובה? העדיף היה הדבר? כך לא הייתי מתענה כפי
שאני מתענה הלילה, ואולי אין זה מן החכמה והגדולה לחיות בגן
עדן של שוטים.
לפני מותו של שמואל, אבי הרוחני, הרצתי לו מכתבים. שאלתי אותו
האם דוד ירשני, והאם הוא משח אותו למלך, כפי שגונב לאוזני,
והוא כתב שורה אחת בלבד, "כן, ואל תוסף דבר אלי בדבר הזה.",
כמהתי לחיבה שלו כפי שהיתה ביום שפגשתיו לראשונה, ואמש לא היתה
לו מילה אחת של נחמה. כולו רגוז, וכועס ומלא עברה וזעם. היו לו
ציפיות גבוהות מדי ממני, ואני לא הצלחתי להגשימן, ואיזה בן
אנוש אשר יכל לעשות כן?
היו ימים שנטרפה דעתי מרוב צער. בניי, ילדיי שלי שגדלו בחיקי,
הגדילו את יריבי עלי. הדבר צרב בכיליותיי, קשה כשאול קנאתי
שקנאתי בדוד. מילא הנשים, מילא הזרים, אבל הם שגדלו על ברכיי,
שהיו אמורים ללכת באשר אלך, אמרו קבל עם ועדה, דוד טוב ממך
להיות מלך. הדבר הטריפני. ידעתי שכאשר יהונתן ומיכל מסכימים על
דבר, סימן שאמת הוא. וכאב לי שבעתיים. למה שמואל התעלל בי ככה
והכתרני, והגדיל לקרוא לי בחיר ה', אם ידע שדוד טוב ממני? למה
ככה התעלל בי אלהים, אם דוד טוב בעיניו ממני? הרי לא ביקשתי
להיות מלך, ולמה ככה רימוני והכתירוני למלך אביון?

אני הולך למות כי חטא גדול חטאתי לה'.
השמדתי עד היסוד את נוב עיר כהנים שלמה על טפה ונשיה, ואת הכהן
הגדול מאחיו הרגתי בחרב. ולבסוף כשהעלתי את שמואל באוב, הוא
הרעים עליי בקול מעורר חלחלה, שעלה מארץ המתים, "למה
הרגזתני?", ומילת נחמה לא היתה בדבריו שהיו לאמור:
ויעש ה' לו כאשר דבר בידי, ויקרע ה' את הממלכה מידך, ויתנה
לרעך לדוד.
כאשר לא שמעת בקול ה', ולא עשית חרון אפו בעמלק, על כן הדבר
הזה עשה לך ה' היום הזה:
ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי, גם
את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים.
זה היה דבר שמואל אלי בלילה אצל בעלת האוב, וטיפת רחמים לא
נמסכה בקולו הרועם, ובשל כך נפלתי אפיים כפי שלא נפלתי מעולם.
לעפר דבקה נפשי, וכבר התחלתי להתאבל על המוות המחפיר שיהיה לנו
מחר. ראיתי בדימיוני את גוייתי מדוקרת חרבות מתגוללת לה בשדה,
ואת הפלישתים צוהלים מסביבה ומתעללים בה, ולא יכולתי להסכין
למראה הזה. מה זה המות שבא אליך בפתע פתאום? שאלתי את עצמי.

אכן אירוני העולם הזה, דוקא בעלת האוב שחיסלתי את כל חברותיה
בצו שמואל, שכנעה אותי להפסיק את האבל המטופש על עצמי, והחייתה
את נפשי בעגל ולחם, ודוקא היא מכל ישראל היתה לצידי, ברגע הקשה
ביותר של חיי. ולי נותר לקבל את גזרת האלהים, כפי שקיבלתי את
רצונו שאהיה מלך ישראל, אף שהיה לי הדבר מר כלענה.
כאשר שמעתי את הנבואה המחרידה, לא אצרתי בי כוח, והתמוטטתי על
הרצפה. אבנר ועמשא תמכו בי משני צדדיי, והקימוני אל המיטה.
ואחר שהפצירו בי לאכול, כולנו אכלנו ביחד בסעודת הבראה שהקדימה
את מותי.
הם לא שמעו את דבר שמואל באוב. סקרנים היו עד מאוד, ואינני
מאשימם בכך. וכי ראיתם בן אנוש שאינו סקרן לדעת את העתידות?
כשחזרנו דוממים רכובים על סוסינו, לבסוף הרהיבו עוז בנפשם
ושאלוני, "אם כן מה אמר שמואל?" ידעתי שאם אספר להם על התבוסה
הגדולה, כל הקרב הזה ירד לטימיון. ילכו למלחמה כפגרים מובסים,
וימותו אחד אחד מבלי מציל. עבדים נהיה כולנו לפלשתים כבר מרגע
זה. האמת תמיד היתה נר לרגלי, אבל הפעם שיקרתי להם במצח נחושה.

אמרתי: "שמואל אמר, שאנחנו נלחמים ונוצחים." והם בתמיהה הביטו
אחד לשני ואמרו: "ואם כן, מדוע נפלת כפי שנפלת." "אה" השבתי
מחשב מה להשיב, "אמר שאנחנו נוצחים, אבל לא אמר שאחיה, ולהיפך
אמר שאמצא את מותי" הם היטו אוזנם לשמוע יותר, אבל אחר שראו
שאין הדבר לרצון לי, פנו ממני ודיברו בינם לבין עצמם.

עוד באותו ערב גמלה בלבי ההחלטה לברוח הרחק משם. לא. לא. אני
לא אפול בידי הערלים הללו. אני מכיר את אכזריות הפלישתים,
ואיני יכול לסבול את המחשבה שאפול בידיהם. יענוני ויתעללו בי
כפי שלא עשו מעודם. שנאתם לאדם שבגללו איבדו שלטון בישראל,
מעבירה אותם על דעתם. אם לשמשון שרק התגרה בם, ניקרו את עיניו
ועשוהו לטוחן בבית האסורים, לי מה יעשו?
אנוס אל נאמניי אשר ביבש גלעד, ולא ידע איש את מקום מחבואי. שם
אמשיך לחיות את חיי. ממילא אינני יכול להושיע את ישראל עוד.
לפני שעליתי על סוסי, קראתי לאהלי את בני ישוי, שנאמן היה לי
מכל בניי. אמרתי לו: "חזרתי מבעלת האוב בעין דור. ושמואל אמר
לי שמחר כולנו נמות. לכן חשבתי להמלט אל נאמניי. אם רצונך בכך,
מוזמן אתה להצטרף אליי. קח את סוסך ואחכה לך ליד האלון הגדול."

הוא הביט בי משתאה ואמר: "אבא, אולי תציל את חייך, אבל ישראל
יוכו מכה קשה, וכל עמלך ירד לטימיון. נציבים פלישתיים יעמדו
בכל הארץ. וגם נקמה גדולה ינקמו בנו. ואתה תזכר לנצח, כמלך
הפחדן ומוג לב אשר ברח מהמערכה והפקיר את עמו, כסיסרא מפקד צבא
יבין. אם נחרץ גורלנו לשבט בידי האלהים, לאן נברח מפניו. וגם
שמואל הבטיח לך שכר לאומץ ליבנו להיות במחיצתו בגן עדן, דבר
שכל חייך שאלת את נפשך אליו. הבה נקנה עולמנו בשעה אחת."
שמעתי את דבריו. צדק בני החכם. ולבי הכריע להשאר, אף שמרירות
של לענה עברה על רוחי. לא אבזה את עצמי לפני כל ישראל, בבריחה
מבוהלת כאחד משפני הסלע. לא אחיה את חיי במסתור, כמוג לבב שכל
עלה נידף מיראו. אמרתי לו: "אכן נכוחים דבריך ועצתך טובה. קרא
לאחיך ואספר להם את הדברים." חשבתי לי בעצב, לא ישוי יקרא שמך
מהיום אלא אבי-נדב, כי לא נשאת לי פנים, ונדבתני בדבר אמת
ובעצה נכונה.

כאשר שב עם יהונתן ומלכישוע. אמרתי להם: "דבר ה' ביד שמואל,
היה לי אמש." הם הביטו אחד בשני תמהים ונבוכים, הנתבלבלה דעתו
של הזקן ממוראות המלחמה. הלוא נקבר ונספד שמואל לא מכבר. רק
ארבעה חודשים חלפו מאז. אמרתי להם: "הסכינו ושמעו בניי. בשורות
רעות עמדי מעם שמואל. לא אכביר במילים. הייתי אתמול אצל בעלת
האוב, ואעלה את שמואל בקסם. ראיתם את אוייבנו ולא אסתיר מכם,
אנחנו הולכים לקראת תבוסה קשה ומרה.
מי מכם שיצא למלחמה מחר לא יחיה. דיננו נחרץ לחרב, ואין לאל
ידי להושיע. אבל מי שיאמץ את ליבו למלחמה, יהיה בגן עדן במחיצת
שמואל הנביא. אבין אם מי מכם לא ירצה להצטרף לקרב. לא היתה זו
החלטה קלה, גם לא בעבורי.
"אבל אבא" אמר יהונתן לאחר שהתאושש מההלם הראשוני, "אמנם
פלישתים כחול אשר על שפת הים, אבל המעט לה' להושיע במעט או
ברב? ואף אם חרב חדה מונחת על צווארנו, אל נתייאש מן הרחמים.
ואולי היה אך מקסם שווא וחזון תעתועים אצלה?". ומיד הוסיף
בפליאה מלחש "אתה היית אצל בעלת האוב?" ואכן לא היה דבר רחוק
ממני, כקוסמות קסם ומלחשות לחשים.
התעלמתי משאלתו השניה, ואמרתי חרישית: "בניי, קולו של שמואל
היה! כבר נגזרה גזירה ואין להשיבה!"
הם שתקו המומים שעה ארוכה. לבסוף אמר יהונתן: "אם נחרץ גורלנו
לחרב, נצא לקראתה ונמות מות גיבורים, במקום שיפחד ליבנו לה
במקום המחבוא, ונמות אלף מיתות. אולי יראה ה' למעשינו וישוב
חרון אפו מעם ישראל?"
הוספתי: "לך יהונתן הייתי מייעד גורל אחר. אבין אם תצטרף אל
אבנר, ותקח את נפשך לשלל." עיניהם של אבינדב ומלכישוע התנוצצו
בהבנה. ידעו הם שיש להשאיר יורש עצר לממלכה, ומי מוכשר כיהונתן
לתפקיד.
אבל יהונתן ענה בדיבורו השקט והרך, "לא. כי אם אתך אצא."
- "אבל אתה יורש העצר, חייב להמשיך את המלוכה, חייך יהיו
כקליפת השום, אם תצא לקרב הזה עימי. אמנם אמר לי הנביא, ומחר
אתה ובניך עמי, אבל לא אמר לי מי מבניי. מי ימשול אחריי? אחיך
איש בושת רפה הנפש, שרגליו שותתות למראה חרב שלופה, והוא נחבא
לו תחת סינר אימו, במקום להיות איתנו כאן?" אמרתי, ודמעות
זולגות מעיניי, שידעו גם ידעו בכי.
אבל יהונתן סירב בנחישות, הוא אמר: "חי נפשי, אם אפקד מלעמוד
איתך בראש ישראל. באשר תלך אלך, ובאשר תשכב שם אשכב!" עיקש היה
ככל בני בנימין ודבק בדרכו ללא סייג. לבטח קרא תגר על הגורל
ורצה להצילני. הבטתי אליו נכמר וכאוב, וליבי יצא אליו, וחשבתי
איזה בן צדיק ואציל נפש גידלתי. באותה שעה מחלתי לו מחילה
גמורה, על תמיכתו בדוד.
חיבקתי את בניי, והתיפחנו איש על צואר רעהו שעה ארוכה. נפלו כל
המחיצות שהקמתי עליהם בחיי. השבעתים לא לומר דבר לאיש על המפלה
מחר, אף לא לאבנר ולעמשא. דמם בנפשכם. הן נצנוץ של תקוה, יגזור
גורלו של אדם. אם ילחמו בתושיה ובגבורה ורוחם איתנה עליהם,
יצילו את עצמם ואת גדודי ישראל.

בבוקר בא לפניי בן דודי, אבנר בן נר במדיו הנוצצים, נמרץ ורב
אונים כדרכו. אכן רמטכ"ל מרשים הועיד לי הגורל. אמנם אינו גבה
קומה כמוני אבל רחב כתפיים הוא. זרועותיו כנחושת קלל, רגליו
כעמודי שיש, ותוארו יפה. אחד מהאנשים החזקים ביותר בממלכה היה,
ואולי אף בכל העולם כולו. נוח לו לאדם להזיז כותל בנוי שש אמות
ברוחב, מלהזיז אחד מרגליו. והוא כל כך בטוח בכוחו, שהיה אומר:
"אלולי היה לארץ מקום לאחוז בה, הייתי מזעזעה." אם הייתה דעתי
זחוחה, הייתי מתבדח על ביטחונו העצמי המופרז, אבל שתקתי.
הוא הביט בעיניי, וראה קוים שחורים מתחתיהם, ואת מר המות נשקף
מתוכם, והתחלחל עד מאוד.
"אדוני המלך, החולה אתה? למה כתרך ומדיך זרוקים על המיטה?"
ואני הנהנתי בראשי בתוגה לשלילה לשאלתו הראשונה, ועל השניה לא
היה בי כוח להשיב.
שאלתי אותו, "האם בחוריך מוכנים לקרב?" והוא השיב שהמפקדים כבר
עורכים את האנשים, איש על דגלו ואיש על מחלקתו, ורוחם רוממה
עליהם, וגם כי ליתר ביטחון פינה את כל נשות וילדי יזרעאל וחרוד
אל אחד מישובי ההר, לבל יפלו ביד הערלים. "יפה עשית" עניתי,
הוא שר צבא מוצלח, שיודע לכוון לדעתי ללא אומר.

"אני מבקש שתודיע ללוחמים שצפויים אנו לקרב קשה עד מאוד, ואל
לנו להיות שאננים. פקוד על שרי הצבא לסגת ההרה ולהתבצר שם,
במידה שהמלחמה תהיה כבדה עליהם. ערים ושדות אפשר להחזיר, אבל
חיים של לוחמי ישראל, אפילו אלהים לא יחזיר לנו. ואני מבקש ממך
אבנר, שמור על חייך, שמור מרחק ממני שלא תיספה יחד עימי, ישראל
זקוקים לגבורתך ותושייתך גם אחרי הקרב הזה."
הוא ניגש אלי וחיבקני חיבוק מעריץ אחרון. ואני התביישתי בעצמי,
ידעתי שאינני שווה את הערצתו. לו ידע שאמש כמעט וברחתי כשפן
סלעים מהמערכה, היה מתנהג אליי אחרת, אבל שתקתי. "שמור לי מקום
טוב לידך" התלוצץ בהומור שחור לרומם את רוחי. ואני עניתי לו,
"אל תמהר לבוא. לא אתן לאף ברנש, לתפוס את מקומך."

יודע אני שהגיע זמני ללכת. כל חיי הרגשתי שאני חי על זמן שאול.
שמושאל אני להיות כאן ולעסוק בדברים, שלא ימלאו את הנשמה,
ותמיד כאב הריקנות דוקר בה בפנים, לבד מרגעי התנבאות בודדים,
שנפתחו השמים ואחזה במראות האלהים כאחד מהנביאים.
אמש הרגשתי כמה עייף אני ממאבקים. כשרעם באוזניי קול הנביא
המוכר והמנוכר, הוטחתי ארצה כאילו כוח זר נגף את גופי מבפנים.
ומרחוק שמעתי את קולה החם של בעלת האוב מנסה להגיע להבקיע, אבל
כאשר קמתי, איש אחר הייתי. איש זקן שכבה ניצוץ החיים שלו. איש
שכבר שואל את נפשו למות בעודו חי. עכשו כוחי חזר אלי. אם נגזר
עליי להפרד מהעולם, לפחות אקח איתי כמה שיותר ערלים, כשמשון
בשעתו.

אני שומע את תקיעות החצוצרות. הנה באים הנערים להלבישני את מדי
המלוכה ואת שיריוני. אני מיישיר את עיניי אל המות למעניכם עמי,
ואני יודע שהוא לא ישפיל את מבטו.

חתמתי את המגילה בטבעתי כמנהג המלכים, שעדיין מלך אני. הכתר
בראשי, האצעדה בזרועי, והחנית בידי. עד שעתי האחרונה אמלוך.
בחרון אף ובחימה שפוכה אמלוך! אמלוך גם אמלוך! כל עוד נשמה
באפי. עד נשמתי האחרונה.

קראתי לאחד ממלאכי הזריזים והמהירים משבט נפתלי, וכה פקדתיו:
"הרץ את המגילה הזו כחץ מקשת כאילה שלוחה, אל בתי יקירתי מיכל
אשר בגלים! אל תפל ממנה דבר, ואל תסכן נפשך לשוא, הרחב את אשר
צריך להרחיב, ועקוף את אשר צריך לעקוף! בנפשך הוא! למען ידעו
הדורות האחרונים, את אשר אירע בישראל למלכם הראשון."
הוא הביט תמה במגילה הגדולה. רגיל היה לקבל אגרת קטנות. לבטח
שאל את עצמו, אם נעשה המלך סופר לעת זקנותו.
הוספתי, "מן השאול אעלה להענישך, אם לא תעשה כדבריי האלה!"
ואני ספק מתלוצץ וספק רציני.
הוא תר בפניי לסימני גיחוך. משלא מצאם, קיצר בדבריו, "כדבריך,
אדוני המלך", הנהן בראשו לחיוב, הצדיע לי, והדהיר סוסו הקל
והמהיר אל אשר שלחתיו.