הולכים על קצות האצבעות, בודקים עד כמה אפשר למתוח את החבל, עד
כמה אפר לשתוק ולהבליג. הרי זה ברור שיגיע הפיצוץ, זה ברור
ששקט לא יהיה כאן עוד הרבה זמן.
מנסים ללכת בין טיפות הגשם, בין פתיתי השלג, ולא להרטב, לדלג
בין השלוליות. הרי זה בלתי אפשרי וזה דבר הניתן לחזות מראש.
מנסים להרוויח זמן, למשוך עוד ועוד, למתוח את החבל כמה שיותר.
מנסים להציל משהו מכל הבאלאגן הזה.
הפיצוץ קרוב. העימות כבר בלתי ניתן לעצירה. לא יעזרו כל השיחות
וכל הדיבורים. עכשיו מחכים, מחכים לימים טובים יותר. מחכים
לזמן טוב יותר, עכשיו מחכים, ומחכים.
אולי למשיח שממאן להגיע, מחכים לרגע שאחרי. אי אפשר לחזור
אחורה, הרי ניכנסנו לזה, ואנחנו בנקודת האל -חזור.
עכשיו מקשיבים לדופק, מקשיבים לשקט. זהו השקט שלפני הסערה.
ניסינו רצינו אבל לא יכולנו לשנות את הסביבה, ועכשיו מחכים
לרגע שאחרי כדי לחיות טוב יותר, כדי לנסות ולהנות ממה שעוד לא
הצלחנו.
מחכים לניסים, מחכים לגיבורים שאינם מגיעים. מחכיםה לרגעים
יפים יותר ולאנשים נחמדים יותר.
אולי צריך לשנות את הסביבה או שאנחנו צריכים להשתנות.