כבר הרבה שנים שלא טסתי. קראתי על מקומות יפים, ראיתי סרטים
עליהם, אבל לא ביקרתי בהם. כבר לא זכרתי מה זו טיסה. מה ההרגשה
לדרוך בארץ זרה במו רגלי.
לאחרונה הרגשתי שאני צריך להיות במקומות ההם. אני ממש, לחוות
אותם בעצמי.
עשיתי את הסידורים בהתרגשות גדולה. אפילו דרכון לא היה לי.
ויזה ליעד גם לא. אותה הייתי אמור לקבל רק כשאגיע לשם, ורק שם
יחליטו. היתה בי מן התרגשות כזו, של הפעם הראשונה. אולי לא
אקבל את הויזה, ואצטרך לשוב על עקבותי בוש וניכלם?
קיבלתי כרטיסים ב stand by . אולי לא יעלו אותי לטיסה? פחד
ופיק ברכיים של ממש אחזו בי.
במכונית, בדרך לשדה התעופה, היתה בי הרגשה של התרוממות הרוח.
"אני מרגיש מצוין", עניתי לשאלה שנשאלתי בפלפון.
בהמתנה בשדה התעופה, אחז בי שוב אותו פיק ברכיים. הדופק עלה,
התחלתי להזיע. המתנתי בבית קפה קטן, ולאחר זמן מה, בדיוק בזמן
ששיערתי, ניגשה אלי דיילת. מרחוק זיהיתי שהיא הדיילת של הטיסה
שלי, על אף שלא נשאה שום שלט או תג זיהוי. מין אינטואיציה
פנימית שהיתה לי גרמה לי לנופף לה בידי. היא נופפה בחזרה
והתיישבה מולי.
שתינו כוס קפה הפוך חזק, כפול. שוחחנו קצת. זו לא טיסה סתם,
זאת ידעתי, והייתי צריך לקבל את אישור הצוות לשם עליה למטוס.
לכן מראש קיבלתי כרטיס stand by.
הדיילת התרשמה שאני מתאים לעלות למטוס ואישרה לי את מקומי
בטיסה.
בעודי יושב במקומי, ממתין שהמטוס ימריא, והדיילת מסתכלת עלי,
התברר לי פתאום שאין טייס למטוס. רק אני והדיילת. אם אני רוצה
להגיע למחוז חפצי, עלי להיות הטייס. אמרתי זאת לדיילת, והיא
חייכה. "אכן, אתה הוא הטייס, ולא אחר מלבדך", אישרה לי. ידעתי
שאוכל להטיס את המטוס, וליתר ביטחון שאלתי אותה אם היא רוצה
לטוס איתי. היא השיבה בחיוב.
נכנסתי לתא הטייס, יחד איתה. המטוס המריא באויר כנוצה קלילה.
שלטתי בהגאים באופן מושלם. המטוס נענה כמו מכונית אוטומטית
משוכללת. כל כך נעימה היתה הטיסה שחגתי מעל נמל התעופה מספר
פעמים לפני שנחתנו. הדיילת עזרה לי בנחיתה.
הגענו לנמל היעד ושם הושיטה לי הדיילת את הויזה המיוחלת,
שתאפשר לי להגיע ולבקר במקום כרצוני, ואת רשיון הטייס הקבוע.