כל החיים שלי הפחידו אותי מהתקופה הזאת, לא ממש הפחידו פשוט
סיפרו סיפורים משונים, מוזרים שגרמו לי לחשוב שעדיף לא להגיע
לכאן.
אבל הנה אני, הגעתי לפה ואני שמח אפילו מבסוט, יש לי כל מה
שאני צריך, שקט והרבה פרטיות.
פעם פעמיים בשנה באים חברים שלי ומשפחה להגיד שלום, לבדוק אם
אני צריך משהו. נדמה לי שהם עושים את זה כדי לצאת ידי חובה,
אתם יודעים "אנחנו עשינו כל מה שיכולנו". אבל לי לא אכפת, שום
דבר לא יכול להוציא אותי משלוותי.
אני זוכר את היום הראשון שלי פה. כולם היו שקטים, "רדומים",
ניסיתי לדבר איתם, לפתח שיחה, אך הם בשלהם. עד שבסוף מישהו לקח
אותי הצידה והסביר את הכללים כאן. הכי מעניין שכולם באותו
מעמד, לא חשוב כמה ותק יש לך או כמה רצית-לא רצית להגיע לפה,
לאף אחד אין זכויות יתר, בעצם אין זכויות גם לא חובות. פשוט
שומרים על הכללים. אסור לעשות רעש, אסור לדבר, כל אחד בתא
שלו.
פעם לא הייתה לי כל כך פרטיות שלא נדבר על שקט, אבל עכשיו ?
יש לי זמן, שקט ופרטיות בכמויות, יש לי זמן לחשוב על כל הדברים
שפעם לא היה לי זמן להם, לשחזר דברים שעשיתי ואפילו להתחרט על
חלקם.
אני חושב שדפקו אותי, עבדו עלי, קיבלתי תא בלי כיווני אוויר,
בלי אור שמש ויש רטיבות בחורף. עקרונית אני לא צריך את זה, אבל
שיהיה למה לא, שיהיה קצת שמח בחלקה שלי.