זאת היתה חנות רגילה למדי של נעלים. ריח העור הסתובב באויר
בעצבנות חייתית. לא חשבתי שפה יסתיים הפרק הנוכחי שלי בחיים,
ויתחיל פרק חדש, אולי אפילו כרך בהסטוריית חווית המציאות שלי.
את גור כל העסק לא עניין בכלל. הוא תמיד טען שיש לי קטע עם
מוכרות נעליים. אולי הוא צודק, אלה נעלי העקב שמתקתקות בעץ.
לא.
אף פעם לא אהבתי את החומרים האלה שהמדינה מרעילה איתם את
הציבור. אמנם לא הייתי היחידי אבל הרוב לא הסכימו בכלל לשמוע
דעה כזו, הרי זוהי אבן בניין מרכזית בשיטת המשטר שהכי הוכיחה
את עצמה במאתיים שישים וארבע השנים האחרונות.
אתם יודעים, חופש התודעה.
היא התקרבה אלי במבטה הבטוח והמפתה - השיער - שעירער את
שלוותי ובטחוני לזמן מה.
היו שם בתקרה אין ספור זוגות גרביים צבעוניות תלויות שלעיתים
נצנצו באורות משונים, סוחפים ומהפנטים. נגיעה עדינה בכתפי
סילקה את הספק ואת החלומות ממוחי והפילה אותי ארצה אל האמת
העירומה. והיא אכן היתה כזו.
בתודעה הקולקטיבית, השימוש בחומרים "מרחיבי התודעה" כבר מושרש
כל כך עמוק שמעטים האנשים שיכולים בכלל לדמיין את עצמם
בלעדיהם.
זה נהפך לאקסיומה מודחקת שאף אחד לא דן בה עוד. בדיוק כמו
החיים.
והחיים שלי לא מרפים ממני, פשוט.
הנגיעה העדינה המשיכה לתקתוק מטריד. כבר לא היה אכפת לי ממנה,
מהסביבה. וכן, גם מעצמי. רוחות של בת-יענה סיבבו את ראשי לתוך
בור במגרש הגולף בסחרחורת סביבונית ושמנה... המערבולת. השקר.
הכל
ההפלה שאשתי עברה אתמול, העובר הזה. הוא מדבר אליי. הוא מדבר
מתוכי.
הוא לא מעונין להזדהם בסם. הוא אינדיוידואל. הוא מעוניין לראות
את העולם כפי שהוא.
והוא יצליח.
שיט. נתפסתי. הכל אבוד! |