סבא שלי נפטר באוגוסט.
להגיד את האמת, הדרך שבה הוא מת הייתה דיי נוראית.
סבא וסבתא שלי עלו מהונגריה מספר שנים אחרינו. הם חשו שהם
רוצים להיות קרובים למשפחה שלהם בכל מחיר, ולהגיד את האמת, גם
התנאים הסוציאליים בהונגריה הם לא מי-יודע-מה.
סבא וסבתא שלי גרו בבית קטן בעיר שבה שאר משפחתי גרה.
מדי יום שישי הייתי הולך לבקר אותם, ישר אחרי בית ספר. אמנם לא
ממש נהניתי מלבלות אצלם זמן, כי הרי כמה כבר אפשר לדבר על
'המצב בארץ' או על 'האם כדאי לעשות מנוי לכבלים', אבל תמיד
שמחתי ללכת אליהם. לדעתי, עובדה זאת נבעה מההרגשה שיש לי מה
ללמוד מזוג האנשים האלה, ובעיקר מסבתא שלי.
סבתא שלי בת 84. היא נולדה בהונגריה, ואביה לחם במלחמת העולם
הראשונה לצד גרמניה. כך, היא 'ניצלה' מזוועות הנאצים במלחמת
העולם השנייה.
למרות שתמיד חשתי שאני יכול ללמוד המון מהאישה הזאת, היא לעולם
לא סיפרה לי כלום.
נכון יותר להגיד, שהיא סיפרה לי הרבה סיפורים, אבל רובם היו
זהים, דבר שנבע מהעובדה הפשוטה שהיא פשוט שכחה שסיפרה לי אותם.
תמיד לפני שהיא סיפרה לי סיפור ,היא החלה ב "סיפרתי לך כבר
על..?" ואני נענעתי את ראשי לאות 'כן' והקשבתי לסיפור שוב.

סבא היה בדרכו בחזרה מהמכולת באחד מימי השישי של חודש אוגוסט.

הוא יצא מהבית בסביבות 8 בבוקר וכשב11 עוד לא שמענו ממנו מילה,
התחלנו לדאוג.
התרוצצנו בעיר במשך שעה, עד שקיבלנו קריאה ממד"א על זקן שנמצא
מת על ספסל באחד הרחובות הקטנים.
לא שיערנו שזה היה סבא, עד שהגענו וראינו אותו במו עיננו, שוכב
על הספסל.
ההלם והבלבול הכו בנו בבת אחת. איך זה קרה? למה דווקא ככה?
סבא היה בן המשפחה הראשון שאי פעם איבדתי.
למרות שזה דבר נורא רשע להגיד, דיי שמחתי שהוא מת.
אהבתי אותו אהבה עזה, אבל ,לצערי, ידעתי עליו דברים שסבתא לא
ידעה.
סבא כבר היה כל כך חולה, מהחיים, מהעייפות שהוא הרוויח במו שתי
ידיו את שלוותו הנצחית.
וזה תמיד היה יחסי אל המוות.
שלווה.

לאחר שסבא מת, סבתא שלי עברה לגור איתנו, כי הרי, מה כבר יכלנו
לעשות?
לא יכולנו להשאיר זקנה בת 84 לדאוג לעצמה, וגם בית אבות לא בא
בחשבון.
האפשרות היחידה הייתה לשכן אותה אצלנו בבית.
בהתחלה היא ישנה על הספה בסלון, שנפתחה למין מיטה קטנה ונחמדה.
עבר קצת זמן עד שבישרנו לה את החדשות על מה באמת קרה לסבא,
ושהוא כבר לא בבית החולים.
היא לקחה את זה דיי טוב, יחסית לעובדה שהאדם שהיא חייה אתו
במשך 50 שנה נפטר. עד שסמי ההרגעה הפסיקו להשפיע. היא קיימה כל
אחד ואחד ממנהגי האבלות הנהוגים ביהדות, והוסיפה קצת משל
עצמה.
אך ,משום מה, זה תמיד נראה כאילו הסיבה היחידה שהיא מקיימת
חוקים אלו היא מרשמיות. היא תמיד דיברה על האסון שבא עליה ואיך
היא לא יכולה לאכול. מיותר להגיד שהתזונה שלה הייתה בסדר גמור,
והסיבה היחידה שהיא המשיכה להזכיר את האסון, הייתה בגלל שלא
היה לה על מה לדבר.

אני ילד יחיד. מעולם לא הייתי במצב שהייתי צריך לחלוק עם מישהו
את החיים שלי, ואני יכול להגיד שתמיד, לפני מות סבי, נהניתי
מפרטיות מלאה. אבל הכל השתנה לאחר שסבתא שלי עברה אלינו.
פתאום כל תשומת הלב התרכזה בה והכל נסב סביב 'מתי היא הולכת
לישון?' או 'מה התרופות שהיא צריכה לקחת'.

באחד הימים ,כשחזרתי מבית הספר, נכנסתי ישר לחדר שלי. סידרתי
כמה דברים במחשב, ויצאתי לאכול ארוחת צהריים. משולחן האוכל עלה
אחד מהמחזות שכבר מזמן התרגלתי אליהם. סבתא החליטה שתרופה אחת
מהתרופות שלה היא לא תיקח בשום פנים ואופן ,בגלל שהיא בצבע
שונה משהיא בד"כ. החלטתי שאני לא מסכים לעבור את זה שוב,
וחזרתי לחדר שלי, כדי לעשות קצת שעורי בית עד שהאוכל יהיה
מוכן.
אחרי רבע שעה, החל הרעב להציק לי, אז הלכתי שוב לכיוון המטבח.
קצת לפני דלת הכניסה מצד ימין, שמתי לב לחוט מתכת חשוף. לא
ייחסתי לו חשיבות רבה והמשכתי לכיוון המטבח. כשהצצתי למטבח
ראיתי שהמשפחה שלי ממשיכה במאבקים חסרי התועלת שלה. שאלתי את
ההורים שלי, מתי אני אוכל לבוא לאכול ארוחת צהריים. לא קיבלתי
תשובה.
כשחזרתי לכיוון החדר שלי, משך חוט המתכת את עיני שוב. העובדה
שהוא היה שם, בולט באמצע שומקום דיי הטרידה אותי בגלל שלא
הייתי רגיל למראות כאלה של אי סדר בבית. החלטתי לסדר אותו קצת
כדי שהוא לא יהיה כל כך בולט.
ברגע שנגעתי בו, הרגשתי מכה חזקה.
תמיד חשבתי שההרגשה של מכת חשמל תהייה שונה. יותר דומה להרגשת
צמרמורת בכל הגוף ורעד.
טעיתי.
אולי זאת הייתה גם הסיבה שלא הבנתי מייד שחטפתי 220 וולט לעשר
שניות. הכל החל להחשיך סביבי. הרגשתי סחרחורת ונפלתי. ניסיתי
לצעוק, אבל כל מה שיצא מפי הייתה נהמה חרישית. החושך המשיך
להציף אותי.
מתתי.
כל הקטע הזה שאומרים ,שלפני שמתים, החיים רצים מול העיניים זה
בולשיט. הדבר היחידי שחושבים עליו, זה 'מה לעזאזל קורה פה' ו
'איך אני יוצא מזה'. כמובן שבדיוק כמו מרוץ החיים, אף אחת
מהמחשבות האלה לא מועילות.
מוזר שהצורה הטובה ביותר שבה יכלתי לתאר את חווית המוות היא
'מתתי'. ואכן, אין לי יותר מה להגיד על ההרגשה עצמה. בדרך
היחידה שבה אפשר לתאר אותה היא 'מתתי', כי זה בעצם כל מה
שקורה.

מה שקרה אחרי, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ישר אחרי שהסביבה החשיכה, השחור התחלף בלבן שהחל להתקרב אלי,
יותר משאני התקרבתי אליו.
ומתוך האור הלבן הציץ סבא שלי ואמר :
"השלווה משיגה את כולם".