היה הייתה מחשבה. מחשבה קטנה וחביבה, חייכנית יותר מכל מחשבה
אחרת. אם היית אומר לה שלום היא הייתה מחייכת לה, עיניה נוצצות
לאור תשומת לבך, ואם היית מנשק את ידה, פניה היו זורחות כמו
שהירח זורח רק באגדות, ואפילו יותר. המחשבה הזאת יכלה לתת
דוגמא לירחים מהאגדות, כי הם אפילו לא מגיעים לה לקרסול.
המחשבה הזאת ממש המחישה את הפתגם, כי היא חייכה אל החיים והם
חייכו אליה בחזרה. אולי יותר נכון להגיד שהיא חייכה אליהם כל
הזמן, ואילו הם... החיים. עסק מסובך, לא מומלץ לחייך אליהם
יותר מידי, כי ברגע שהם מפסיקים לחייך ואתה תקוע עם החיוך
המטופש מרוח על פניך, אתה יוצא אדיוט. אדיוט עם חיים בזבל
וחיוך גדול מידי על הפרצוף שנתקע כבר ממזמן ובכלל לא משקף את
הרגשות שלך באותו הרגע ובכלל. אז כפי שכבר הבנתם, יום אחד
החיים הפסיקו לחייך אל המחשבה, והיא הייתה אומללה ומסכנה עם
חיוך גדול, ועיניים שכבר לא כל-כך נוצצות ופנים שכבר לא כל-כך
זורחות.
המחשבה הזאת חיה מאז ומתמיד בראש של ילדה דכאונית נורא, כל
היום בוכה לה, כותבת ובוכה. ילדה שהדמעות נוזלות ממנה כמו גשם
וכולם מתפללים שיום אחד יבוא מישהו ויציל אותה. גם הילדה
מתפללת, אבל היא מתפללת למוות, לשינה נצחית. אבל זה כבר סיפור
אחר.
בעקרון, המחשבה הזאת נהגה למלא תפקיד חשוב מאוד, היא שמרה על
הילדה הדכאונית שלא באמת תתאבד, שתמשיך לחיות, לפחות לבינתיים.
הבעיה החלה כשהחיים יום אחד קמו על רגל שמאל, או ימין, או מה
שתבחרו. החיים קמו בבוקר עם מחשבות אובדניות, ובואו פשוט נגיד
שבשביל חיים זה לא המצב האופטימלי, אפילו יותר מאשר לבני אדם,
או למחשבות. כשהחיים העבירו בוקר שלם בהזעפת פנים, אתם כבר
יכולים לנחש מי נפגע מזה. כמובן, המחשבה שלנו.
אז באותו היום, סוחר מחשבות בא אל הילדה הדכאונית. היא כמובן
לא הכירה ולא ידעה מיהו סוחר מחשבות, כמו שכרגע גם אתם לא
יודעים. לפחות אני יכולה לקוות שאתם לא יודעים, כי אם אתם כן
אז המצב רע מאוד, ואולי כדאי שתשקלו לעשות משהו בנידון. אבל
בכל מקרה, השפויים שביניכם שעוד לא יודעים מיהו סוחר מחשבות
עתידים עוד מעט לדעת, בדיוק כמו הילדה הדכאונית מהסיפור.
היא פתחה את דלת הבית, זה היה חופש חנוכה והיא הייתה לבד.
בדיוק התפאורה המושלמת בשביל סוחר מחשבות, ככה הוא יכול להשיג
את העסקאות הכי טובות. הוא פנה אליה בחביבות, חייך ושאל אותה
אם היא מעונינת במחשבה או שתיים. רק היום, זה במבצע ואפשר גם
בתשלומים אם היא רוצה. הוא גם מוכן לעשות לה דיל מיוחד, אבל רק
בחצי השעה הקרובה. הילדה, שהרגישה בודדה למדי באותו הבוקר,
הכניסה את הסוחר, הציעה לו לשתות קצת רעל וצבעי מאכל בתוך
קרטון מיץ תפוזים. הוא סירב בנימוס, טען שיש לו עוד דרך ארוכה
היום, הוא רוצה להיות צלול.
'פני תמורת המחשבות שלך,' הוא דקלם קלישאה ישנה ולעוסה, מעוכה
ומרופטת עד מאוד.
'כל המחשבות? אתה לא חושב שאתה מגזים? מה אני אעשה בלי המחשבות
שלי?'
'אל תדאגי, מתרגלים לזה מהר מאוד. אבל האמת היא,' הוא הזיז את
עין שמאל שלו בדרך שקצת הלחיצה את הילדה, מעין עווית כזו של
רשעים מהסרטים, 'אני מעוניין במחשבה מסוימת שלך. השמחה,
החייכנית, את בטח יודעת על איזו אני מדבר.'
הילדה הנהנה בראשה והם החלו להתמקח. פני זה מעט מידי, כמובן.
וחץ מזה, מה היא תעשה עם פני בישראל? הסוחר הציע להוסיף כמה
מחשבות אובדניות (היא ענתה שכאלו יש לה כבר מספיק) או אולי
איזו מחשבה זדונית אחת, להרוג את החברה הכי טובה שלה לדוגמא.
הילדה הנהנה בהסכמה, וכעבור עשרים דקות בהן היא בחרה
מחשבה-בונוס מתוך המזוודה הקטנה שהוא הוציא מהכיס, הם לחצו
ידיים וחתמו את העסקה.
ונחזור למחשבה הקטנה שלנו, היחידה (כמעט) שסבלה מכל העסקה.
המחשבה, שנמכרה באכזריות-לב וכפיות-טובה כמו עבד מסכן מלפני
מלחמת האזרחים באמריקה, הייתה תקועה עם החיוך הגדול, שכל-כך לא
ביטא את הרגשות שלה מאותו הרגע ועד עכשיו.
כן, היא נמכרה. וכן, היא עד היום תקועה עם החיוך הזה,
האידיוטי, שמרוח לה על הפרצוף.



ומה עם הילדה, אתם שואלים? היא התאבדה כבר באותו הערב, לא
נפרדה מאף אחד. תשמרו על המחשבות שלכם, אנשים. לעולם אל תמכרו
אותן, לעולם. תאמינו למישהי עם ניסיון.