שביזות יום א' מתחילה בשניה שאתה מתעורר בשבת ומגלה שהשעה
כבר 4 אחר הצהרים.  FUCK! חצי יום כבר הלך, וחצי יום זה כל מה
שעוד מפריד בינך לבין עוד שבוע שלם של עבודה חסרת משמעות
וסיפוק. הצבא לא היה מוכן לזרוק אותי בבוץ של עזה ושכם, אבל
היה
יותר משמח לכלוא אותי בין הקירות המייאשים של תל השומר, שלא
לחינם נקרא בין החיילים כ"תל השובר".
אני עושה כמה טלפונים ומגלה שהחברים שלי, לפחות אלה שזכו
לראות את הבית השבת התעוררו לפני דקות ספורות בדיוק כמוני,
עם האנגובר ומצב רוח בקנטים.
שש בערב, כבר חשוך שזה נותן הרגשה של מאוחר בערב, או כבר
לילה, עוד מעט לגהץ מדים, לאסוף תיק לשבוע הבא, להתקלח
וללכת לשון בידיעה שתתעורר לעוד שבוע של בדידות מחרידה
ומלאת מחשבות על משמעות והמשך החיים. פליטי החבורה נאספת
במקום המפגש הקבוע. "יש למישהו סיגריה?" כמובן! עם חברים
לא מתחשבנים.
השעה 9. צחוקים זולים כבר לא עושים לנו את זה. בבית קפה הקבוע

שלנו איזו משפחה דפוקה החליטה לעשות בר מצווה לבן שלה וסגרה
את המקום ללקוחות אחרים. והנה אנחנו, שלוש שעות לפני השעה 12
הגורלית, שבה מתחילה הספירה של 6 שעות השינה המטכליות לאחור -
קלו-לס לחלוטין ויותר מזה, לחלוטין שבוזים מהשבוע שאפילו לא
התחיל.
אנחנו זקוקים לדם חדש, נואשות. מישהו מעוניין בחבורה של קרוב
לעשרה
בנים שנראים טוב, בעלי חוש הומור מפותח, שיודעים להתלבש
ולרקוד?
החודשים האחרונים מגלים לי שכנראה שלא.
השגרה הירוקה אפורה שוחקת את המוח שהיה אומרים פעם לחד בצורה
מרשימה. עוד יום שיש של ריקודים חסרי משמעות עד אור הבוקר
לצלילי
מוזיקה אלקטרונית פרימיטיבית במועדון הכי שווה בעיר. עוד שבת
מלאת
ניקוטין וביהה בריצפה בלא תשובות. בוקר טוב שבוע משביז וחסר
וחסר
משמעות וסיפוק. מזל שיש לי רק עוד 130 כמוך.