סיפור זה אינו מיועד להורים, או לאנשים אחרים שלא מבינים:
הוא מיועד לכם, לשותפים למחשבות, אך בעיקר לי.
להתאבד זו מילה די קשה, אם מסתכלים עליה מרחוק, באדישות.
כל אחד חשב לעשות את זה, אפילו פעם אחת בחיים, כי מוכרחים
לחשוב על זה. רק כדי לדעת איך מרגישים כשחושבים על זה,
כי אף-פעם, עד הפעם הזו, לא חשבנו על המילה עצמה, על המעשה.
לפעמים, כשלא רוצים יותר כלום, אלא רק לעזוב הכל, די, אין כוח
יותר, פשוט אי-אפשר, חושבים על זה. פתאום, כשאתה לבד.
כשכמות הבעיות שלך גבוהה מהאולימפוס ואתה מרגיש שכלום כבר לא
יכול לעזור... אתה רוצה לעוף. לעוף לעולם אחר, ששם אין בעיות.
אתה חושב על זה לבד, בלילה, מתחת לשמיכה. קר שם.
קר להיות לא מובן. לעוף, לעזוב הכל, לפרוש כנפיים ולעוף. מה,
אתה מטומטם? אין כזה דבר עולם אחר,עולם יותר טוב! אל תעז לחשוב
על זה, אל תיכנס לאשליה הזו, להזיה. אמנם אתה יכול לעזוב
למקום, מקום בלתי-ידוע, אבל זה שווה, כי הוא אחר. ובגיל הזה,
אתה סקרן, אתה רוצה לראות דברים אחרים, נמאס כאן. אל תעשה את
זה בחיים, זה לא שווה את זה. כי יום אחד, אתה עוד תרגיש טוב,
ותשמח. תשמח שלא עשית את זה. שהיה רגע אחד, מאוד משמעותי בחיים
שלך, שעשית בו בחירה נכונה, ואתה שמח. אתה יודע שיגיע היום
הזה, שהשמש תזרח, ואתה תהיה במזרח, ותגיד: "אח... ניצחתי בשח"