את יושבת על גבעה קטנה, כמו באגדות, עם מלא דשא ופטריות אדומות
עם נקודות, בשמלה פרחונית ומשקיפה על הכל,
העולם בידיים שלך, ככה את מחזיקה אותו, מנחה בכוח מיוחד את
האנשים כיצד לפעול ואת לוקחת לעצמך את הזמן לאט לאט, כמו
מחזיקה אותו בידים שלך והוא אוזל לו באיטיות מבין הרווחים
באצבעות, עד הגרגיר האחרון, עד לסיום תקופה.
מסביב לגבעה שלך יש בועה, מין הילה כזאת שאומרת לאנשים-
לפה אסור להתקרב. רבים לוקחים את הסיכון ונכנסים למעגל ההילה,
רובם נראים אינם שייכים, כשאת בשמלה הפרחונית שלך יושבת שם.
מעטים מצליחים לבקר שם לזמן רב, וחלקם מבקרים שם רק פעם בשנה,
שנתיים, שלוש, חלקם לא חוזרים לבקר שם עוד אחרי שהדשא פוצע את
גופם ומשאיר בהם צלקות עמוקות וחודרות,
לפעמים את גם יורדת מהגבעה שלך לגיחה קצרה ושוב חוזרת לשם עם
עוד כח להמשיך ולשלוט או לפעמים את חוזרת לשם באפיסת כוחות
מוחלטת וכל אחד יכול לעלות לגבעה וגם לעשות בה כרצונו, גם אם
אין לו שמלה פרחונית.
עד שהרוח באה ומעיפה מהגבעה את כל מה שיש עליה, ולפעמים גם כמה
פטריות מנוקדות...