פרופסור ורשבסקי אמר:
"אני מאמין גדול
בתנועה הרומנטית. היא
איפשרה לאדם למות
צעיר ויפה וגיבור,
ואז הוא היה מקבל
הצדעות וקינות ודמעות
של נשים אצילות-מוצא.
הכדור בער בליבו,
השחפת כילתה ריאותיו,
הוא נבלע בין גלי לה-מאנש.
למותו היתה משמעות.
הוא לא נפח נשמתו
קאקער זקן וחלוש,
בין זריקה מידי אחות
רוסייה, לבין רחצה
בידי פיליפינית רזה.
אני משוכנע שיש
להשיב תוחלת חיים
לשלושים ושבע שנים,
כמו בימים הטובים.
שלושים ושבע שנים
לחתיכה זה די
והותר. אפשר להספיק
להוליד ילדים וליצור
יצירות בעלות השפעה,
לאהוב ולסבול. שלושים
ושבע שנים זה מספיק.
המדינה צריכה להגביל
את מספר הקשישים, בהתאם
להתפלגות נורמלית, אשר
התוחלת שלה שלושים
ושבע שנים, ושונות
לא גדולה. הזדמנות
לחיות עד גיל חמישים
תינתן לגדולי האומה,
כפרס על הישגיהם.
יש לבטל החיסון
נגד שחפת. ואז
שוב נוכל לקיים
תנועה רומנטית נאה."
פרופסור ורשבסקי שתק,
קינח את אפו האדום
בממחטה גדולה
ומשובצת, עשה
צעד בלתי זהיר
ומעד על מדרגה. אבל
לא קרה לו דבר:
הוא רק נקע את רגלו.