הרמתי את כוס ה"דרמבוי" אל פי, ללגימה אחרונה, בניסיון לסחוט
את הטיפות האחרונות של המשקה אל תוכי. לאחר מכן דפקתי את הכוס
בחוזקה על הבר, מתוך הרגל לא ברור שהיה לי בכל פעם שאני מסיים
לשתות אלכוהול. החזקתי את הכוס הריקה בידי וסובבתי אותה, מבלי
לנתק את מגעה עם הבר. בידי השניה הרמתי את הכוס שהייתה מונחת
ליד, מלאה בחצייה מים, כתוצאה מן הקרח שנמס, ושתיתי את הנוזל
הקר בלגימה אחת. מכאן ואילך זה רק אני וכוס ה"דרמבוי" הריקה,
חשבתי לעצמי. קיבלתי בכניעה את הגורל שנגזר עלי לאותו לילה
קיצי ונעים ונעצתי מבט בכוס המסתובבת בידי.
"יופי, סיימת סוף סוף?" קול מסקרן קרא מאחורי. הקול היה נמוך,
אבל לא כמו קול של גבר. סובבתי את ראשי וראיתי אותה, נראית
מרוצה מעצמה, נמוכה למדי עם שיער חום וקצר, עיניים קטנות כמו
שני זיתים וגוף מעוצב להפליא. חיוכה היה ממש רחב ועם זאת ממש
טבעי, והוא נמרח לגמרי על פרצופה.
היא נראתה לי בת 17, אולי 18, אבל עוד באותו הרגע שניסיתי לנחש
את גילה, כבר ידעתי שאני טועה.  "טוב, אז יאללה, תשלם, אני
מחכה לך בחוץ", היא אמרה, ולפני שהספקתי להגיב כבר ראיתי אותה
דרך החלון הפתוח למחצה, עומדת מחוץ לפאב הקטן ומדליקה לעצמה
סיגריה.
ביקשתי מהברמן חשבון וגיששתי ארוכות בתוך התיק הקטן שהבאתי
בחיפוש אחר שטר של חמישים שהייתי בטוח שהוא שם.
המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה מי הבחורה הזאת ואיך לא
הבחנתי בה כאן עד היום.
לאחר ששילמתי ובהיותי בדרכי אל הדלת כבר התרוצצה במוחי מחשבה
מפחידה יותר בנוגע לזה שהרבה זמן לא הייתי במצב אינטימי עם
בחורה ובנוסף החשש הקבוע שזאת רק עוד בחורה שתנגוס לי בלב.
פתחתי את הדלת ולפני שירדתי את שתי המדרגות הגדולות שבפתח
הפאב, סרקתי במהירות את האזור, מחפש אותה, חושש שמה היא כבר
נעלמה ואני יצאתי מטומטם פעם נוספת.  
היא עמדה עם בדל הסגריה בידה ליד העץ הבודד שהיה שם, כבר לא
מחייכת, אבל נראית יפה יותר ממה שחשבתי קודם, בתאורה החשוכה
שבפנים. התקדמתי לעברה ועצרתי שני צעדים ממנה, הוצאתי את
ה"נובלס" מהתיק והדלקתי סגריה. היא שאלה "איך קוראים לך?",
עניתי "שוויה" והיא שאלה "למה?", אמרתי "לא יודע, אני לא זוכר
מתי זה התחיל". היא אמרה לי שקוראים לה שיר ושהיא רוצה שאני
אלווה אותה הביתה. התחלנו ללכת באיטיות. האוטו שלי חנה כמה
עשרות מטר משם אבל העדפתי ללכת אתה ברגל, אז לא סיפרתי לה שיש
לי פה אוטו.
"הסתכלתי עליך חצי שעה, נראית מאוד עצוב", היא אמרה כשהתחלנו
ללכת ברחוב החשוך. "כן, בזמן האחרון אני די עצוב, אבל עזבי
אותך מזה, חבל, אחר כך גם את תהיי עצובה", התחמקתי באלגנטיות
מחדירה מהירה וכואבת לפרטיות. המשכנו ללכת אחד ליד השני במשך
כשתיים שלוש דקות בלי לומר מלה ואז היא לקחה את ידי ועם מבט
נוגה בפנים, שלעולם לא אשכח, היא אמרה לי "אל תהיה עצוב, יותר
כיף להיות שמח"."יותר נוח וקל להיות עצוב, מה גם שאני מומחה
בזה" הסברתי תוך כדי חיוך, בעוד שבפנים אני עסוק בשכנועים
עצמיים לא לחשוש, לנסות, אולי זה זה? אולי הפעם אני לא אפגע.
היא לא עזבה את ידי עד ביתה. דיברנו על מוזיקה (היא על מרלי
ואני על דילן), אלכוהול (היא בבירה ואני, כמובן, ב"דרמבוי")
ויחסים (כאן היא פטפטה ללא הפסקה ואני העדפתי, כמו שאומרים,
למלא את פי מים).  היא חשבה שאני בן תשע עשרה והופתעה לשמוע
שאני בן עשרים ואחת, מה שהיה קצת מצחיק לאור הגילוי, המאוד
צפוי, שגם אני טעיתי בניחוש גילה. בחודש שעבר מלאו לה עשרים
ושלוש. לאחר ששמתי לב שאנחנו הולכים כבר די הרבה זמן קצת
הצטערתי שלא נסענו באוטו שלי אך בכל זאת לא אמרתי לה שיכלנו
לנסוע. לא היה לי שעון על היד ולא היה לי כוח לצאת בחיפושים
אחרי הפלאפון במעמקי התיק שלי, אז ניחשתי את השעה לפי השמיים
שהראו עשרה לארבע, אבל למדתי כבר לא לסמוך על הניחושים שלי.
התחיל להיות קריר והגברנו את קצב ההליכה. "בלי ציפיות, בלי
ציפיות", לחש לי קול קטן בתוך הראש. התעלמתי.
הרגשתי קצת "ביזאר" ללכת באמצע הלילה משולב ידיים עם בחורה
שהכרתי לפני חצי שעה ורגש חזק של אי ידיעה עטף אותי מבחוץ, אבל
אופטימיות קוסמית לא מוכרת הציפה אותי מבפנים והרגשתי חמימות
באזור החזה. מצד שני יכול להיות שזה היה ה"דרמבוי", הרי שתיתי
שתיים-שלוש כוסות.
אחרי עשרים דקות נוספות של הליכה הגענו אליה הביתה. שיר שאלה
אם אני רוצה לעלות. באותו הרגע, אין שום דבר בעולם שרציתי יותר
מלעלות אליה. למרות שהאגו הגברי שלי לא היה גבוה בלשון המעטה,
החלטתי "לשחק אותה" ומלמלתי איזה "בסדר" קטן, ובלבי חשבתי שגם
לעלות עליה יהיה ממש נחמד.
עלינו לביתה ונכנסנו לחדרה בשקט מופתי בכדי לא להעיר אף אחד.
התיישבתי על המיטה ובחנתי את החדר. הוא היה מבולגן בצורה
סימטרית. זה היה מאוד מוזר, קשה לי להסביר את זה אבל הבלגן היה
מסודר באיזו שהיא צורה. בכל מקרה הוא השרה אוירה אישית ומלטפת
כאילו אני תחת אור הזרקורים.
שיר אמרה שהיא הולכת להכין לנו קפה ולא שכחה להוסיף "תרגיש
בבית" לפני שיצאה מהחדר.
עצמתי את עיניי ועייפות חזקה הכתה בי. פחדתי להירדם ולכן
שפשפתי אותם חזק והצצתי בשעון שהיה זרוק על השטיח הצבעוני ליד
המיטה. חמש ועשרה, יותר מאוחר ממה שחשבתי. נעמדתי ודרך התריסים
המוגפים השחר כבר החל לעלות. האור המופלא של הבוקר, חשבתי
לעצמי, השעה הכי מדהימה ביום.
הספקתי ליהנות מזה בערך עשר דקות ואז שיר נכנסה עם הקפה. שנינו
הדלקנו סיגריה ושתינו ביחד, היא את הנס שלה ואני את הבוץ שבלי
לשאול בכלל היא הבינה שזה בדיוק מה שרציתי לשתות. שיר סיימה
לשתות ראשונה ונשכבה על המיטה. היא סיפרה שבעוד יומיים היא טסה
להודו ועל כל התכנונים. ראו שהיא מתרגשת מאוד מהנסיעה. הרגשתי
קרבה מיוחדת ומסתורית אליה. זו הייתה הרגשה מוכרת מהעבר, משהו
מיוחד שכבר הרבה זמן לא הרגשתי והייתי צריך לנער אותו קצת מאבק
לפני שיחזור לחיים.
התיישבתי קרוב אליה והסתכלתי לה ישר בעיניים. היא לא הזיזה את
מבטה. היה בה משהו ישר וכנה שמאוד נמשכתי אליו. אמרתי לה "תני
לי את היד", היא הושיטה לי את ידה והחזקתי אותה, משחק עם
אגודלי בכף ידה. המשכתי ואמרתי "עכשיו, תעצמי את העיניים", היא
צייתה ועצמה את עיניה באיטיות, מהופנטת ושלווה. קרבתי לאט את
ראשי, מבלי שהיא תרגיש, ונשקתי על פיה. לאחר שתי שניות ארוכות
היא פתחה את פיה ללשוני המבקשת להיכנס ולהתחמם בתוכה. התחלנו
להפשיט אחד את השני מבלי להפריד את שפתותינו שהיו במן "טרנס"
משלהם. זה היה מחזה מצחיק, אייך שנאבקנו עם פרטי הלבוש,
כשפיותנו אינם ניתנים להפרדה. לאחר מספר דקות, כשהפסקנו
להתנשק, לגופנו היו תחתונים בלבד.
שיר התרוממה מהמיטה, הלכה אל דלת החדר ונעלה אותה. הסתכלתי
בשדיה המעוצבים כאגסים עסיסיים ובשלים והרגשתי כמו תינוק שמחכה
לשעת ההנקה שלו.היא לחצה "play"  במערכת ופיל קולינס החל לשיר
"in the air tonight" . חשבתי לעצמי, מתאים אבל נדוש, והיא
בדיוק אמרה "נדוש אבל מתאים". שיר התקרבה אלי, סובבה לי את
הראש ותחבה את לשונה לאוזני השמאלית. הרגשתי משותק. לא יכלתי
לזוז, מרותק ללשונה המענגת את אוזני ודרך כך שולטת על כל גופי.
לאחר דקה ארוכה היא הפסיקה, הביטה בעיניי ושאלה "מה השם האמיתי
שלך, שוויה?", אמרתי לה "קוראים לי זיו, אבל את יכולה לקרוא לי
אייך שמתחשק לך". "זיו זה מצוין", אמרה בעודה מורידה לי את
התחתונים ומלטפת את אברי שהיה כבר קשה כיציקת בטון. הוא היה
עייף ממגע ידי המוכר וחיכה כבר תקופה די ארוכה למגע שונה ורך
כמו שהיה לשיר. הוא הזדקף לנוכחותה ו"עמד" בצפייה דרוכה לצעד
הבא שלה. שיר הכניסה אותו אל פיה בביטחון עצמי ייחודי, כאילו
שהיא מחכה לו כבר שנים. אני נרתעתי לאחור, לא יודע במה לאחוז.
איזו הרגשה! חמימות, צמרמורת שעוברת דרך כל תא ותא בגופי
ומכריחה אותי לחייך.
ראשה עולה ויורד ושוב עולה ושוב יורד. נזכרתי בחלומות על זה.
שיר הרגישה שאני עומד לבוא על סיפוקי ומהר זינקה לאחור מנסה
לתפוס מחסה בעוד ידה מלטפת אותי. הסדין האדום התלכלך והוכתם
ולא היה לי נעים ממנה. היא זיהתה את תחושת אי הנעימות שלי
ואמרה "לא נורא. זה בסדר. נהנית?".
התקרבתי והתחלתי לנשק את גופה ברכות ובנועם. במצח, בעיניים,
באף החמוד, בשפתיים ובצוואר.
ירדתי אל השדיים וליקקתי את פטמותיה, נותן לכל אחת תשומת לב
מלאה ומיוחדת שהן כל כך ראויות לה. המשכתי לרדת לאורך גופה
הנעים ונשקתי לבטנה, בטבור ובמפשעה, מקלף מעליה את התחתון הלח,
חושף שיער חום ומסולסל. הגיע תור לשוני להוכיח שגם היא יכולה
להרקיע שחקים ולגרום לצמרמורות וחיוכים. שיר הייתה חמה ונעימה.
הרגשתי טבעי וכרגיל, התחלתי קצת להתאהב. היא נאנחה והתנשפה שוב
ושוב ואז הרמתי את ראשי ועליתי עליה. היא הזיזה אותי, הושיטה
את ידה אל השידה ולקחה קונדום. תחושות בלבול והקלה אחזו בי.
שכחתי לגמרי. טוב שהיא זכרה. הלבשנו אותו עלי ביחד והיא העיפה
אותי על גבי ועלתה עלי. ראיתי את עצמי רוכב על סוס לבן וטהור,
דוהר ודוהר. מלפני הזריחה ומאחורי, במפתיע, השקיעה. אני דוהר
לעבר הזריחה, עובר בדרך שדות ירוקים יותר ויותר. בהמשך הדרך
פורחים פרחים בצבעים נפלאים. רק סוסי ואני יחד, ואני נושם את
האוויר הצלול בפה פתוח והרוח הנעימה נושבת בשיערי. אני מתקרב
אל הזריחה, עוד קצת ועוד. כמעט מגיע. מושיט את ידי לגעת. פתאום
צעקה. פתחתי את עיניי וראיתי את שיר. חיוך ממזרי על שפתיה והיא
מזיעה וקורנת. התחבקנו והתנשקנו וככה נרדמנו, ממש כמו הזוג
שחלמתי שאנחנו בהמשך הבוקר. כשהפלאפון שלי צלצל השעון שליד
המיטה הראה כבר עשר בבוקר. עניתי. אבא שלי שאל איפה אני, הוא
צריך את האוטו. אט אט ההכרה חזרה אלי ונזכרתי איפה אני. הערתי
את שיר ואמרתי לה שאני צריך ללכת. התנשקנו והיא רשמה לי את
מספר הפלאפון שלה והוסיפה גם את האימייל.
התלבשתי והלכתי, לא לפני שהעפתי בה מבט אחרון כיודע שזו הפעם
האחרונה שאני רואה אותה. בניחושים האלה אני לא טועה.
עכשיו אני שוב בפאב, יומיים עברו מאז שהייתי עם שיר ואני שוב
מרגיש ריק. אתמול טלפנתי אליה ונפרדנו. בלילה היא טסה להודו
לזמן בלתי מוגבל. מההתחלה ידעתי שזה יהיה כך, אבל מתוך הרגל,
הולכתי את עצמי שולל. קשה לי לקבל את הניצולים ההדדיים
והמזדמנים האלה שאחרים יקראו להם סטוצים. אני מאמין באהבה. חבל
שהאהבה לא מאמינה בי.
אני מרים את כוס ה"דרמבוי" אל פי, ללגימה אחרונה, בניסיון
לסחוט את הטיפות האחרונות של המשקה אל תוכי. לאחר מכן אני מניח
את הכוס בחוזקה על הבר, מתוך הרגל שיש לי בכל פעם שאני מסיים
לשתות אלכוהול. אני מחזיק את הכוס בידי ומסובב אותה, מבלי לנתק
את מגעה עם הבר. בידי השניה אני מרים את הכוס שמונחת ליד, מלאה
בחצייה במים, כתוצאה מן הקרח שנמס, ולוגם את הנוזל  הקר בבת
אחת. מכאן ואילך, אני חושב לעצמי, זה רק אני וכוס ה"דרמבוי"
הריקה.