שתי קוברות חתכו את האופק במבנה מסודר בדרכם חזרה לבסיסם
בשלום. כן, גם היום כל מטוסינו חזרו. תפסו איזה מחבל באיזו
סירה עם איזה אמל"ח. לא יודע מה. בדיוק נסעתי לים לחפש קצת
שקט. לא מצאתי. מצאתי יופי מדהים של ארץ עייפה מאקטואליה
ורעננה אחרי חודש גשום אחד, לפני שבא אחר. ארץ ירוקה מאוד. לא
אופייני לה הירוק הזה. גם לא האפור המאיים שמלמעלה. אפור שנחתך
בשתי קוברות קטנטנות שחיסלו איזה איום בטחוני והצילו חיי אדם.
כן, בטחון זה לא צחוק. אנחנו לא חיים פה סתם כך. אם לא היה לנו
בטחון כנראה שמישהו כבר היה רוצח אותנו באיזה פוגרום. זה לא
אומר שעכשיו אי אפשר לעשות בנו איזה פוגרום פה ושם, אבל בדיוק
בשביל זה יש לנו בטחון. אני בעצמי נותן כבר יותר משלוש שנים
לבטחון המדינה. לא שהמדינה כל כך אכפת לה, אם למדינה יכול היה
להיות אכפת. אני פשוט לא נותן אותם כדי שלמדינה יהיה אכפת. אני
נותן אותם למען הבטחון.
דווקא ביום שהלכתי בו לים תפסו סירה עם מחבלים. מי יודע, אולי
גם הם עשו את מה שעשו בשביל הבטחון. שלהם, כמובן. אבל אסור
לחשוב על זה. הם בטח רוצים לחסל אותנו. לזרוק אותנו לים. למה?
מה זאת אומרת למה? כי אנחנו יהודונים. אנחנו רוצים להשתלט על
העולם. כבר השתלטנו על התקשורת וכל מה שנותר הוא רק להשתלט על
הכנסיות. יש להן מזל לכנסיות שאנחנו לא נוצרים. יש מזל גם
למסגדים.
זרקתי איזו צדפה לים. במחאה על הפכפכותו ועל המוצקות שאין בו.
על בוגדנותו. על כך שמלבד בית לכמה דגים שיודעים לשחות ובית
קברות לכמה יצורים אחרים שלא יודעים לשחות, אין בו הרבה שימוש.
הוא היה יכול להיות אחלה מקום לעשות בו שלום. אחרי הכל - מי
ילחם על דגים? כולם הרי יודעים שלא משנה מה, תמיד יש עוד מליון
דגים בים. וגם אי אפשר לגור בים. זו לא אדמה שנלחמים עליה
בחירוף נפש. יהושע לא כבש כאן ומשה רבנו לא ישב שם. אלה מים.
היום הם כאן ומחר הם באירופה. אי אפשר לעצור אותם בגבול או
להטיל עליהם מכס. על מה כבר אפשר להילחם?
אבל גם את זה לא השאיר לנו הבטחון. אוי הבטחון. מזל שהים שלנו.
אחרת היו משתמשים בו נגדנו. זורקים אותו עלינו, אחרי שלא
הצליחו לזרוק אותנו אליו. מי בעד חיסול הטרור הימי שירים את
ידו! כן, גם אתם שם מאחורה. אני לא רואה מספיק ידיים. הבטחון
לא יעלה לבמה אם לא נקבל אותו כמו שצריך.
כן, כך דמיינתי את הבטחון, כמו זמר רוק שכולם מחכים לו כבר ממש
הרבה זמן שיעלה. כל העיתונים דיברו עליו, כל האמרגנים דיברו
עליו. כולם עסקו בו והעלו השערות מתי הוא יגיע ואיך הוא ייכנס
לבמה. כל הקהל עושה רעש עצום וכבוד גדול לבטחון. בטח כבוד! הם
שמעו שבחו"ל הוא ממש חזק ודי מצליח לו. פה ושם יש איזו נפילה,
אבל בגדול - סופרסטאר עולמי הבטחון הזה. בארץ לא כל כך מצליח
לו. עכשיו עושים לו כבוד וכולם מחכים שיעשה את הכניסה הגדולה
לבמה.
עשיתי סיבוב בחוף. לבד. החברים לא בבית. גם הם עובדים למען
בטחון המדינה. כמה כבר הם תורמים לבטחון המדינה, חשבתי לי. כמה
אני תורם? מה? אם אני לא אהיה, לא יהיה בטחון? "ומה אם כולם
יאמרו את זה? אז מי ישמור עלינו?" עניתי לי באוטומטיות של מענה
קולי ציוני.
אבל מה באמת עם הבטחון שלי? איפה הוא? מי שומר עליו? כל כך
אכפת לי מהבטחון במדינה. כמעט ששכחתי אותי. האמת היא שלא יושבת
עלי טוב התדמית הזו של הממוקד בעצמו, אבל הייתי חייב. אחרי הכל
- מה איתי? איפה שכחתי את עצמי? מה אני עושה בים לבד חושב על
בטחון המדינה? באיזה חלק של הסרט של החיים שלי פספסתי את עצמי?
הדמות הראשית נשכחה לטובת החברה והמדינה. כמו המיתוסים שגדלתי
עליהם. אבל מי רוצה להיות מיתוס?
צלצלתי למפקד שלי.
"עמי."
"כן. מי זה? אהוד?"
"כן, תקשיב עמי. אני לא בא מחר לצבא"
"הכל בסדר? אתה מרגיש טוב?" הוא שאל בדאגה.
"כן, אני בסדר. נראה לי. אני פשוט לא אבוא מחר לצבא" אמרתי
בטון שנשמע בדיעבד קצת מסכן
"טוב, אני מקווה שתרגיש טוב. אין בעיה, אם אתה לא מרגיש טוב,
אל תבוא מחר. אני סומך עליך שאתה לא מסבן אותי פה" הוא אמר
כמנסה לעזור וחושש מניסיון סחיטת יום חופש שלי.
לא ידעתי מה לומר לו. הוא המשיך: "רגע, אז מתי אתה חושב
שתחזור? יום שלישי אתה פה? יש לנו את הפגישה עם הבחור מ628.
אני צריך אותך"
"לא, אתה לא מבין. אני לא חוזר יותר" אמרתי לו.
"מה זאת אומרת לא חוזר יותר? מה אתה צוחק עלי? אהוד, מה קרה
לך?" הוא באמת חשב שאני צוחק איתו.
"לא קרה לי כלום. אני לא יכול יותר לשמור על המדינה. תצטרכו
להסתדר בלעדי. אני גמרתי עם פרות קדושות."
"על מה אתה מדבר? איזה פרות קדושות? אין פה לא פרות ולא עשב!
איפה אתה עכשיו תגיד לי?" הוא כבר התחיל להתעצבן.
"אני? מה זה משנה איפה אני. רק רציתי להודיע שאני לא בא יותר
לצבא" סוף סוף יצא לי המשפט הזה. "לא בא יותר לצבא". חזרתי
עליו. רק כדי להאמין שבאמת אמרתי אותו.
"טוב, אהוד. אתה מתחיל להדאיג אותי", הוא הגביר את קולו
בהדרגה, "לא אכפת לי אם זו בדיחה או לא ואני באמת מקווה בשבילך
שזו בדיחה. תגיד לי עכשיו איפה אתה! אבל עכשיו! זו פקודה!" הוא
צרח.
"אני?" בלעתי את הרוק שהצטבר בחלל הפה מהשוק של הצרחות, "אני
בחוף פלמחים..." אמרתי וניתקתי את השיחה.

אני רק יכול לתאר לעצמי כמה אדום ורותח מכעס הוא נהיה. אבל לא
היה לי זין להתעמק בזה. פשוט נכנסתי לאוטו, נסעתי הביתה, לקחתי
את כל הבגדים שלי ונסעתי לכיוון סיני. כשהגעתי לאילת שילמתי
לאיזה דייג שייקח אותי לסיני כדי שלא אצטרך לעבור בגבול. הגעתי
שם לאיזה חוף ונשארתי לגור בו.
אחרי שלושה חודשים כבשו צבאות ערב את מדינת ישראל וזרקו את כל
הציונים לים. גם המפקד שלי עמי נזרק לים וטבע בין מליון הדגים
שהיו שם. התחלתי לבכות על המשכיות העם היהודי שכאילו נקטעת לה
שוב, אבל אז הבנתי שרק בגלל פחדנים כמוני שבורחים לקצוות
השונים של העולם היא נשמרת וממשיכה ואין בעצם על מה לבכות.
ככה זה - גם כשבורחים מהלאום והדגל עדיין משרתים אותם בעל
כורחנו.

רק בישראל.