כשנולדתי אמא שלי קראה לי יוסף. על שם החבר הראשון שלה בכיתה
ו'. אף פעם לא הצלחתי להבין מה הפואנטה בזה. לא סלחתי לה על
זה. אני בטוח שלאחותי דנית לא קראו על שם איזו פרציפלוכה
מהילדות של אבא שלי ואם כן אז לפחות לא קראו לה יוסף!

שנאתי להיות יוסף הקטן מבית שורו.העדפתי 'יוסי'. מתקופת הגן
כשהגננת הייתה קוראת לי יוסף הייתי מתקן אותה בתוקפנות-
"יוסי!"
זה לקח קצת זמן ומאמצים אבל בסופו של דבר כולם ידעו שאני יוסי.
כשהגעתי לבית הספר זה כבר היה סיפור אחר. תמיד הצגתי את עצמי
כיוסי, אז בהתחלה כולם קראו לי יוסי, אך ברשימת השמות הייתי
רשום כיוסף ולא לקח הרבה זמן עד שהרשעים האלה קלטו את זה וקראו
לי יוסף. אני יצאתי מדעתי והם אהבו את זה... עד שהמצב יצא
משליטה והחלטתי שהמצב הטוב ביותר עבורי זה לעבור למקום חדש.
וכך עזבנו את פתח- תקווה ונחתנו בגבעתיים. כשהיו שואלים "למה
עברתם?" הם היו עונים "בגלל יוסף" ואני הייתי קופץ מיד "יוסי!"
אבל הם רק חייבו ברשעות.
אי אפשר לומר שהיה שיפור מי יודע מה במצב. גבעתיים הייתה יותר
גרועה מקודמתה, אבל רק המחשבה שנעבור שוב וכולם יגידו "בגלל
יוסף" גרמה לי לוותר ולסבול בשקט.

עכשיו בתעודת הזהות שלי רשום 'יוסי שורו' ולא 'יוסף שורו' וזה
לאחר ויכוחים סוערים עם אמא שטענה שלשם הזה יש משמעות מיוחדת
עבורה ואני טענתי ש"כוסאומו! מזל שלחבר שלך לא קראו מתושלח!"
היא רק הייתה נעלבת ואומרת שאין לי רגשות. לי אין רגשות? לי?!

בשבוע שעבר הייתה לי יומולדת 16.
מזל טוב.
תודה.
לפני שלושה ימים הלכתי למשרד הפנים כדי להוציא תעודת זהות. זה
גרם לי סיפוק גדול- עכשיו זה רשמי שקוריאם לי יוסי ואף אחד לא
יכול לטעון אחרת. גם לא אמא.
בכל מקרה, איך שאני מקבל ת'תעודה לידיים בא עלי כזה דחף להראות
לכל עולם שאני יוסי! לא יוסף! וחוץ מזה שאני כבר בן 16.
לקחתי את כל החבר'ה ואת החברה ויצאנו לאיזה פאב בתל-אביב.
בכניסה הראתי בגאווה את תעודת הזהות החדשה שלי לסלקטור, שהיה
די חביב יחסית לטיפוסים כמוהו. הוא הסתכל בתעודה, חייך, וכבדר
אגב אמר גם מזל טוב. עם קשרים וכמה קומבינות החברה שלי סידרה
שבשלב מסויים יכריזו ברמקולים שיש לי יומולדת והיא תקדיש לי
שיר. זו הייתה הפתעה.
הערב עבר בסבבה וכולם שרו היום יומולדת ליוסי ואני הייתי מבסוט
עד הגג. רקדנו השתוללנו, העברנו קטעים. אחר כך יצאתי עם החברה
החוצה ו'התעסקנו' קצת. באמצע היא התעקשה שנחזור פנימה. אני לא
רציתי צרות איתה, אז חזרנו.
אנחנו נכנסים ופתאום ככה נוחת עלי זרקור וברמקול מכריזים: "מזל
טוב ליוסף שורו שחוגג היום 16! השיר הבא מוקדש לך מהחברה" ואני
בשיא העצבים תיקנתי אותם "יוסי!!!" אבל באופן לא כל כך מפתיע
זה לא הועיל. החברה שלי הסתערה עלי בנשיקות וחיבוקים ואני,
מצידי, רציתי להרוג אותה.
ואני שואל אתכם- אילו הורים קוראים לילד שלהם יוסף??