השולחן היה מכוסה קליפות גרעינים ועיתונים ישנים ובמרכז השתרעו
זוג רגליים.
יוני ישב על הספה, בקבוק בירה חצי ריק בידו, בוהה במסך
הטלוויזיה.
היה זה שידור חוזר של משחק כדורגל, והייתה זו הפעם השנייה שהוא
ראה אותו, אבל זה העסיק אותו.
אשתו חזרה מהעבודה והבעת ייאוש הופיעה על פניה כשראתה את מצב
הסלון, וניחוח ישן של חדר סגור הכה בהם.
"תן לי לנחש - מהבוקר לא זזת מהמקום." היא אמרה ונאנחה קלות
כשזרקה את מפתחות האוטו על השולחן..
הוא רק לגם עוד לגימה מהבירה.
ליד רגלו השמאלית הייתה מונחת רשימת קניות שהיא השאירה לו
בבוקר, לפני שהלכה לעבודתה כמזכירה.
"זה יחסוך לי הרבה זמן אם תקפוץ לסופר... טוב?" היא שאלה באותו
הבוקר, והוא רק מלמל "טוב." מבין השמיכות.
"תודה רבה יוני, על כל העזרה שלך בבית המחורבן הזה. אני עובדת
כל היום ואתה רק יושב פה ולא עושה כלום." היא אמרה, קולה עולה
ומתחזק.
הוא סיים את בקבוק הבירה הרביעי מאז שקם והיא פנתה ללכת לחדר.
"אפשר לחשוב מה את עושה," החל להוציא מילים ארסיות מפיו,
"יושבת כל היום על כיסא נוח וכותבת מדי פעם כמה שורות על המחשב
בשביל כמה שקלים בשעה."
היא נעמדה, ידעה שאם תסתובב יתחיל עוד ויכוח כואב, מסוג
הויכוחים שנעשו יותר ויותר שכיחים בזמן האחרון, ושעליה פשוט
להמשיך לחדר.
היא הסתובבה.
"ומאיפה אתה חושב הגיע הכסף לכל בקבוקי הבירה האלה?" שאלה וידה
הורמה בקו ישר לבקבוקים הריקים שבין רגליו.
הוא שתק.
"אתה יושב כאן כל היום, רואה טלוויזיה או קורא עיתון ולא מזיז
שריר כדי לעזור, או לחפש עבודה חדשה." היא אמרה, יודעת שהיא
מתקרבת לעצב חשוף.
יוני קם, מביט דרכה, וניגש למטבח להביא עוד בקבוק בירה.
היא מסתכלת אחריו, ואז עושה מה שהייתה צריכה לעשות מלכתחילה,
כך ידעה, וממשיכה לחדר.
הוא יושב, עצבני ומתוסכל ושותה ברצף את הבקבוק החמישי.
למה לעזאזל היא אף פעם לא מבינה אותו? שניהם יודעים כמה פעמים
ניסה למצוא עבודה חדשה אבל כל פעם נדחה מחדש, כך שברור שאחרי
שנתיים הוא ירצה קצת לוותר על החיפוש לזמן מה, לנוח מתחושת
הכישלון המתמדת. אחרי הכל, זה לא שהוא החליט להישאר מובטל לכל
ימי חייו (וכמה הוא שנא את המילה הזאת, "מובטל") והוא עוד
יחזור לחיפושים מתישהו... פשוט לא עכשיו... כך הוא חושב.
היא כל כך מעצבנת אותו לפעמים. הוא אוהב אותה והוא בטוח בזה,
אבל היא כל כך מרגיזה אותו. מספיק שהוא מסתכל בעיניה החומות
ומיד התשוקה מתחלפת ברגשות אשמה, אישוניה צוחקים עליו בדמיונו
והוא ממהר להסיט מבטו.
בזמן שיוני ישב והרהר מול הדקה ה80 בשידור החוזר, אשתו ישבה על
המיטה, כבר לא בוכה.
היא כעסה, זעמה למען האמת, אבל גם הרגישה תסכול ואפילו אשמה.
הוא כל כך שונה ממה שהיה... היא צפתה בו לאורך השנתיים
האחרונות, מאבד את תקוותו ובדרך גם עוד כמה תכונות חיוביות
אחרות. היא רצתה לאהוב אותו ולא הייתה רחוקה מכך, אבל בכל זאת
האהבה הלכה והתרחקה ממנה בכל יום שחלף, בכל פעם שהסיט את ראשו
כשהייתה מתבוננת בעיניו ומנסה להיזכר ברגעים טובים יותר.
היא קמה לבסוף והלכה לאט לסלון.
הוא עדיין יושב באותה תנוחה ועיניו מביטות על בקבוק הבירה הריק
שעובר מיד ליד.
"אולי תלך עכשיו?" היא שואלת בקול שקט.
יוני מחזיר את הבקבוק לשאר הבקבוקים בין רגליו ומביט באשתו.
"אני רואה משחק. אחר כך." הוא אומר וחוזר לטלוויזיה, למרות
שהפסיק לעקוב כבר חצי שעה קודם לכן.
היא רוצה לשתוק, אבל הזעם שב למחשבותיה ויוצא בירייה מבין
שפתיה.
"אחר כך, אה? אתה ממש אוהב את המילה הזאת, נכון? זה נותן לך
הרגשה כאילו אתה תעשה משהו, כשבעצם אתה יודע טוב מאד שאין בכלל
זמן מוגדר למילה הזאת בשבילך, אם בכלל ! הכל אחר כך. מתי תעבור
על מודעות ה"דרושים"? אחר כך. מתי נדבר כמו שצריך? אחר כך. אז
קח את האחר כך שלך ותדחוף אותו, כי בשבילי כבר לא יהיה אחר כך
!" היא צעקה ורצה לחדר, טורקת אחריה את הדלת.
היא לא ידעה בדיוק מה המשמעות של המילים האחרונות שלה, אבל
עכשיו היא לא רצתה לחשוב על זה, רק לשקוע לתוך הכרית.
יוני העביר יד על פניו. לקום ולנחם?  הוא קם, אבל במקום לחדר
השינה רגליו מובילות אותו למטבח, נשאר עוד בקבוק בירה אחרון.

חצי שעה אחר כך אשתו עדיין בחדר והמשחק נגמר ממזמן.
נמאס לו להסתכל בטלוויזיה אז הוא קם ולוקח את מפתחות המכונית
מהשולחן.
"יצאתי החוצה." הוא אומר לדלת הסגורה של החדר.
אין תשובה.
יוני הסתכל לרגע על רשימת הקניות שהושארה על השולחן, אבל לבסוף
יצא בחופזה מהבית.
כשהוא יוצא מהחנייה מחשבות רבות מתחלפות בראשו, רובן ככולן
מטרידות, מזכירות עתיד לא ברור, הווה מחורבן ועבר שבודאי כבר
לא יחזור. לאחר מספר דקות נמאס לו והוא מדליק את הרדיו ומכבה
את המחשבות.
הוא נוסע כבר רבע שעה ללא מטרה, שירים שקטים ברדיו לוקחים אותו
הרחק מכל הבעיות.
ראשו קצת מסוחרר משישה בקבוקי בירה אבל מבטו יציב על הכביש.

כשהוא מתקרב לצומת נוספת השעה כבר חשוכה וטיפות קטנות של גשם
מתחילות לכסות את השמשה הקדמית.
דרך תנועת המגבים הוא רואה דמות מושיטה את ידה לעבר הכביש. הוא
לא נוהג לעצור לטרמפיסטים בדרך כלל, אבל הוא עוצר הפעם.
הדמות מתקרבת למכונית. זה גבר, כעת הוא יכול לראות.
הגבר נכנס ומתיישב במושב האחורי ויוני לא מצליח לראות את פניו
בחשכה.
דפיקות ליבו מואצות, ומוחו רווי האלכוהול מתחיל להיות פרנואידי
ולדמיין פניי מחבל במראה האחורית.
"ל... לאן אתה צריך?" הוא שואל לבסוף.
"לא משנה, פשוט תמשיך לנסוע לאן שרצית, ואני ארד בדרך."  אין
בקול שמץ של מבטא והוא דווקא נשמע רגוע ומרגיע באופן כלשהו.
"אין בעיה." יוני אומר ומתחיל לנסוע.
"תודה רבה. אני יוני, דרך אגב." אמר הנוסע לאחר מספר דקות.
גבותיו של הנהג הורמו לרגע ואז הוא אמר: "באמת? זה גם השם שלי.
אין בעיה אחי, לא משאירים בנאדם בגשם."
הם נסעו זמן לא ברור, עוברים מכביש לכביש ומדקה לדקה.
"אז לאן בדיוק אתה רוצה להגיע?" שאל יוני הנהג לבסוף.
"זה לא ממש משנה לי. אין לי מקום לנסוע אליו." אמר יוני
הטרמפיסט.
"אין לך בית, אתה מתכוון?" שאל הנהג. זה נראה לו קצת מוזר,
מפני שהנוסע נראה בערך בגילו, ולא לבוש כמו הומלס או משהו
בסגנון.
"כן... אני יודע מה אתה חושב, בנאדם בן שלושים פלוס, בלי מקום
ללכת אליו... גם אני חושב שזה מוזר אבל מה אני יכול לעשות?
משפחה אין לי, גם לא מקצוע או עתיד ברור, ואהבה כבר מזמן לא
עברה בחיים שלי."
יוני קצת הופתע מגילוי הלב ומהפתיחות של הנוסע, ומכך שלמרות
חייו המסכנים לכאורה, קולו של יוני במושב האחורי נשמע רגוע
כרגיל.
הוא שותק מספר דקות ואז שואל: "אבל אתה לא רוצה לשנות את המצב
הזה?"
הדמות במושב האחורי נעה קצת ומשיבה: "לא יודע... לא משנה כמה
המצב חרא, תמיד קשה לקום ולנסות לשנות אותו, לא ככה?"
"אני מניח שאתה צודק. שינוי זה דבר בכלל לא קל." יוני אומר
וממשיך לנהוג בשתיקה.
לאחר מספר דקות, כשהמכונית מתקרבת לעוד צומת, הנוסע טופח קלות
על כתפו של יוני.
"אם תעצור כאן זה יהיה טוב." הוא אומר.
המקום הוא שום מקום וברור שמשם הדרך היחידה היא עוד טרמפ.
המכונית נעצרת בצד הדרך.
"אתה בטוח שאתה רוצה לרדת כאן? הלילה גשום אחי.. אם אתה רוצה
אני מוכן לסדר לך מקום בבית שלי ללילה, ומחר בבוקר תלך
לדרכך."
יוני לא ידע בבירור את פשר הנדיבות הפתאומית שירדה עליו, אבל
בכל מקרה הטרמפיסט רק צחק צחוק קטן וענה בשלילה.
"לא תודה. אני מעריך את ההצעה, אבל אני אסתדר. תודה בכל מקרה."
הוא אמר ויצא מהרכב.
יוני כבר התכוון להמשיך בדרכו הלילית כשנשמעו דפיקות על החלון
על החלון.
יד הושטה לעבר החלון הסגור והוא פתח אותו.
"שוב, תודה רבה." אמר הטרמפיסט והושיט את ידו.
יוני הושיט את שלו ולחץ את היד המושטת, ואז, מתחת לאור פנס
רחוב, ראה את פניו.
הפנים היו קצת יותר רזות משלו, אך באופן כללי פניו של יוני
הטרמפיסט היו זהים לגמרי לפניו של יוני עצמו.
פיו נפער וידו נשמטה, אך פניו של האחר כלל לא נראו מופתעות.
"שיהיה לך לילה טוב." אמר, והלך לדרכו.
יוני נשאר יושב מספר דקות במכונית עד שהגשם התחזק והחל מרטיב
את פניו דרך החלון הפתוח.
הוא סגר את החלון והמשיך בנסיעה.
מה לעזאזל קרה כאן? הוא חשב לעצמו.
הוא החל עובר על כל הסיבות האפשריות, או יותר נכון ההגיוניות
שמביניהן, לכך שנתן טרמפ לבנאדם שנראה בדיוק כמוהו.
אלכוהול, עייפות, אור עמום וגם פשוט צירוף מקרים חלפו
במחשבותיו, אבל הוא התעכב על מחשבה אחת, לא מציאותית אבל בכל
זאת מאד הגיונית לדעתו. אולי היה כל זה סימן, סימן לכך שהכל
היה יכול להיות יותר גרוע ושהמעט שיש לו זה יותר מלא כלום. הוא
כבר קרא פה ושם על תפניות כאלה בחיים של אנשים, כשמשהו לא
מציאותי בהכרח מהווה סימן וגורם להם להתפכח ולהבין את חייהם.
אולי זה מה שכרגע קרה לו? אולי הטרמפיסט היה מעין סימן מקרי
ואלי אפילו מלאך או שליח אלוהי? הרי כבר הרבה זמן הוא תקוע
בבוץ הזה שמילים אחרות נקרא החיים שלו, ואולי זו התשובה
לשינוי?
המחשבה הופכת מאפשרות אחת מבין רבים, לאפשרות היחידה וממנה
להחלטה: הוא ישנה את חייו מעתה.
אשתו נותנת כל כך הרבה בשבילו והוא לא מעריך את זה, וובכן,
מעכשיו זה ישתנה והוא יראה לה קצת מאהבתו אליו, גם ברגעים בהם
היא מראה חוסר רגישות מוחלט.
ובנוגע לעבודה? כבר מחר הוא יתחיל לחפש.
חיוך עולה על פניו של יוני והוא מתחיל בנסיעה הביתה, להוט
לגלות לאשתו את התבונה החדשה שגילה פתאום.
הוא עדיין מחייך כשהוא מגיע הביתה, השעה מאוחרת אבל אשתו עדיין
אמורה להיות ערה.
ידיו קצת רעדו מהתרגשות כשפתח את הדלת והן רעדו גם כשהרים את
הדף שהיה מונח על הרצפה לפניו.

"יוני, החלטתי שזה הסוף. ניסיתי ככל יכולתי להחזיר את העבר אבל
האהבה שהייתה לי כלפייך לעולם לא תחזור באותה עוצמה, אפילו אם
תשתנה. אל תנסה לשנות את המצב, אני פשוט חושבת שזה טוב שהבנתי
אותו לפני שהרחבנו את המשפחה והפכנו את העניינים ליותר
מסובכים.
עזבתי."

הוא שמט את הדף מידיו, החיוך נעלם בשניה ארוכה מפניו.
בבעיטה אחורה טרק את הדלת והלך למטבח.
אין יותר בקבוקי בירה.
הוא ניגש לסלון והוציא בקבוק יין קידוש מאחד הארונות.
לאחר מכן פתח טלוויזיה מול שידור חוזר ושתה בלגימות ארוכות.
ומה עם השינוי? מחשבה עברה בראשו לפני שהאלכוהול התחיל לערפל
אותה.
השינוי? הוא יבוא אחר כך. אולי...