אתמול עשיתי את הדבר שאני הכי לא סובלת לעשות, נסעתי באוטובוס
קו 10. בדיוק ההיפך ממה שמכנים אותו. זה קורה לדאבוני פעם
בשבוע כשאני צריכה ללכת למחויבות אישית מבי"ס. למה אני שונאת
לנסוע בקו 10?
זו שאלה פשוטה למדי. הוא נכנס לכל מיני שיכונים כאלה ופרברים,
אני מכירה אותם כבר בעל- פה. בכל שיכון כזה, יש לו לפחות
שתיים, שלוש תחנות ותמיד עולים טיפוסים מוזרים, ולפעמים אף
מפוקפקים. אחר כך,  הוא נוסע באיזו דרך כזו עקלקלה ובסופה, העץ
רימונים הגדול. רק לאחר מכן האוטובוס, סוף סוף, חוזר אל הכביש
החלק והבטוח.
אתמול, כשנסעתי שוב בקו 10, הוא שוב עשה את כל הדרך המסורבלת
הזאת, מזל שהבאתי דיסק-מן כדי להעביר את הזמן, ופתאום, באחת
התחנות שבשיכון בו נסענו, הוא עלה. את תווי הפנים שלו אני
זוכרת מצוין אך הוא גבה כל כך, והתבגר ונעשה ממש יפה! ראיתי
שהוא התיישב בספסל האחורי , אני בספק אם הוא ראה אותי, ועוד
יותר, אם הוא בכלל זוכר.
הסתובבתי זה פעם ופעמיים, אבל באיזשהו שלב, כבר הרגשתי שלא
בנוח, אחרי הכל זה היה די מביך. כל כך רציתי ללכת לדבר איתו.
רצון היה בשפע, אבל כוח לא. והאוטובוס המשיך מקרטע לו בדרך
העפר, ליד העץ הגדול עד שהגיע לכביש.
ואני, אני הייתי שקועה במחשבות והרהורים רבים עד שהאוטובוס עצר
בתחנה, בה הוא ירד. לא יודעת למה, הכנסתי את הדיסק-מן לתיק
וירדתי גם אני בתחנה.
הוא הלך מהר מדי, כבר התחלתי להתנשף, מנסה בכל כוחי לדדות
אחריו, כבר מזמן הייתי צריכה לחזור לכושר, אבל אף פעם אין לי
ממש סבלנות, ועכשיו אני ערה לעובדה שאני זקוקה לזה בדחיפות.
הגענו לצומת דרכים כזו גדולה, והוא עבר את הכביש בלי חשבון,
כזה אומץ היה לו. ואני, טרופת פחד מזנקת אחריו לכביש, מזל
שהאופנוען הזה האט מהר.
זה כבר החל להיות מעין מרדף חסר טעם, התחלתי להרגיש כמו מרגלת
גרועה. ופתאום אני רואה אותו נכנס לפארק הגדול, מתבונן לכל
עבר, אבל למזלי הוא לא ראה אותי, הוא המשיך לכיוון העצים
הגדולים, ועדיין מביט אחורה בחשש, כאילו הוא מסתיר משהו. לפתע
הוא נתקל באיש, ערך איתו שיחה חטופה והם החליפו ביניהם דבר מה
בחשאיות. לאחר מכן, נשאר עומד במקומו, ידעתי שזה הסימן שלי.
ניגשתי אליו בהיסוס רב בעוד הוא מבחין בי ומסתכל עלי בפחד,
משום מה.
"איתמר?" אמרתי "מי, את? מאיפה את מכירה אותי? לכי מפה!" ואני
עניתי בסבלנות "איתמר, זה אתה נכון? אתה לא מזהה אותי?" הוא
ענה בחיפזון "לא, אני לא מזהה אותך, מה את רוצה ממני?" שאל
והחל ללכת מהר "חכה רגע, זו אני, נעמה פרץ".
איתמר הסתובב בהפתעה "נעמה? עקבת אחרי עד לפה? עוד מישהו היה
איתך?" שאל בחרדה "תירגע, זה רק אני פה לבד, מה אתה עושה כאן?"
שאלתי "שום דבר מיוחד, באתי לדבר עם מישהו, אני חייב ללכת
עכשיו" אמר והחל ללכת  "רגע, חכה שניה, אני רוצה לדבר איתך."
השבתי "אין לי מה להגיד לך ואני בטוח שזה גם לא מעניין אותך
במיוחד" הביט בשעון "מה? על מה אתה מדבר? איתמר, לא נפגשנו כבר
איזה 6 שנים, מאז שהיינו יחד ביסודי, איך זה שאתה לא רוצה לדבר
איתי, אחרי כל מה שעברנו?" נפגעתי "כי ככה, אין לי מה להגיד לך
יותר, אנחנו לא משדרים על אותו גל, את חיה לך באיזה בועת
חלומות שנרקמה עבורך, ומה שעובר עלי, בטח לא תביני"
"למה אתה אומר את זה? בגלל המעבר?" איתמר שותק וממשיך ללכת.
"מה דעתך שנשב רגע פה בשקט?" עצרתי בעדו והתיישבנו על החול,
בין הפרחים המלבלבים, הייתה בינינו שתיקה מחרידה עד שאיתמר
התנשף ופתח:  "אני רוצה שתדעי, שלא עבר יום שבו לא חשבתי עליך.
בלילות הייתי חולם עליך, עלינו. החלום היה חוזר כל כמה זמן, כל
פעם אותו חלום, וכל פעם נוסף משהו חדש" איתמר התנשף שוב ואמר
"הייתי תמיד חולם על שנינו בעץ הרימונים הגדול, שני נערים
מתבגרים. ולך היו שתי צמות כאלה ארוכות, ואת היית נשכבת עלי
בממזריות והיינו צוחקים צחוק ילדותי ומתחילים להתנשק, ובכל פעם
כשהיינו מתנשקים, היה עובר איזה אוטובוס גדול ולוקח אותך ממני
ואני הייתי נשאר קפוא. בכל חלום, את היית נפרדת ממני בצורה
יותר ויותר אכזרית, פעם זה היה שהחל לרדת פתאום גשם וברקים
ורעמים התפוצצו. פעם זה היה שזרקת עליי גפרור בוער ששרף את עץ
הרימונים הגדול ושרף אותי יחד. ופעם אף ירית בי באקדח, למוות.
ואת היית מתקדמת לך, אל עבר גן העדן המתוק והמבטיח ואני הייתי
צועד לכיוון הגיהינום האפלולי והקודר. ומה שבאמת זיעזע אותי
בחלום הוא, שהוא היה אמת".
איתמר שותק, מכניס יד לכיס במעיל שלו, ומוציא שקיות קטנות,
ממולאות באבקה וזורק אותן על כמה פרחים שהפרידו בינינו, אני
הנחתי את ידי על פני בתדהמה ונשכתי את שפתי. "את יודעת מה זה
בכלל?" שתקתי והשפלתי את מבטי, הוא גיחך והוסיף "כבר שלוש שנים
אני עושה את החרא הזה. כמה צפוי... אל תחשבי שאני עושה את זה
בכיף, אין לי ברירה. קורה לפעמים ששבוע אולי יותר, אין מה
להכניס לפה ולאכול, את חושבת שלמישהו אכפת? להיפך, כולם
מעלימים עין, או שהם פשוט בורחים" התחלתי להתפתל במקומי והוא
המשיך: " והממשלה שלנו הזאת, במקום לעזור לנו ולשלוח לנו קצת
אוכל, הם שולחים שוטרים שיחטטו לנו בדברים, יהפכו את הבית
וילכו, ואת יודעת איפה אני מחביא את החומר? בגזע של עץ
הרימונים הגדול" איתמר שתק ואני אמרתי בהיסוס "למה אתה מספר לי
את כל זה?" איתמר גיחך "למה? כי אני רוצה שתראי שאין לנו כלום
במשותף, במיוחד כשאת יושבת לך באיזה עיירת פיתוח גדולה ובטוחה,
והכל טוב ויפה, ופה ב"עולם התחתון" תראי מה אני עושה בשביל קצת
אוכל." איתמר ירק הצידה "ראש השנה עכשיו, לעזאזל, ואין לנו
טיפת אוכל לחג, ברגע האחרון התקשר אלי מישהו וביקש שאביא לו
חומר, גם ככה זה לא מספיק." אמר "אפילו הרימונים שעל העץ
הגדול, רקובים, קיבינימט." פשפשתי בתיק שלי והוצאתי את ארנקי,
איתמר הסתכל באי הבנה, שלפתי מהארנק מאתיים חמישים שקל והגשתי
אותם לאיתמר "לא, לא, לא אני... אני לא יכול לקבל אותם" אמר
ונרתע "קח אותם איתמר, אתה הרי יודע טוב מאד, שאצלי כסף גודל
על העצים" אמרתי בזלזול. איתמר לקח את הכסף, קם מהחול והכניס
את הכסף לכיסו, קמתי אני אחריו, שנינו ניערנו את המכנסיים כדי
להוריד את החול וצחקנו "אני... לא יודע איך להודות לך" שמעתי
אותו בולע את הרוק, הפעם ואמרתי לבסוף: "אשמח מאד, אם נלך יחד
לשבת תחת עץ הרימונים הגדול" שנינו חייכנו והתחלנו ללכת חזרה,
לכיוון תחנת האוטובוס. עלינו על אוטובוס קו 10 שהוריד אותנו על
יד דרך העפר, איפה שעץ הרימונים הגדול, התקדמנו לעברו וישבנו
תחתיו, הרוח נשבה לכיווננו, כאילו מנסה לשבור את השתיקה. לפתע
פתאום, נפל לידים של איתמר רימון גדול, סגור. הוא הוציא אולר
מכיסו, חתך את הרימון העסיסי לשניים והגיש לי חצי.
ושנינו ישובים שם, אוכלים בשקט את הרימון ופתאום עבר אוטובוס
קו 10 לידנו, ואיתמר אחז בידי, עד שהוא חלף. הבטנו זה בזה והוא
אמר לפתע: "את יודעת שנעשית יפה נורא מאז גיל אחת עשרה?"
חייכתי במבוכה ואמרתי: "האמת, שזה מה שחשבתי עליך כשראיתי אותך
עולה על האוטובוס היום" הוא הופתע "אני?" שאל, הנהנתי בראשי
ואחרי שניות מספר הוספתי "עצום את העיניים" הוא הופתע שוב
"לעצום את העיניים?" הנהנתי בראשי לאט, לאט והוא עצם את עיניו
בחשש.
התקרבתי אליו ונשקתי לו בעדינות על שפתיו, פתחנו את עינינו,
חייכנו זה לזה, התקרבנו בשנית והתנשקנו.
ושוב אני נוסעת באוטובוס קו 10, הפעם חזרה הביתה. ושוב
האוטובוס עובר בכל השיכונים והפרברים ואת הדיסק-מן השארתי
עמוק, עמוק בתוך התיק, כי את הזמן אפשר להעביר גם במחשבות,
מלקקת שפתי, לטעם התמים והמתוק ומחייכת.