השקט תופס אותי עם כל האצבעות
יש לו ציפורניים כאלו שחודרות אל תוך העצמות
החיבוק שלו עוטף והמבט שלו חושף את כל הצלקות
באור ניאון חיוור בערמות איזוב
ככה הוא מצא אותי בפינה של הרחוב
זרוק ליד הרעש שסיפר לי בקולות רמים
על השקט שאוכל בלילה ילדים תמימים
שמספר סיפורים וממציא מעשיות
וזה עשה לי רע לשמוע שלחתולים אין תשע נשמות
אז אני חי בתוך עצמי והוא חי בתוכי
הוא לא זוכר איפה הכרנו
אבל אני בטוח שהוא התחיל איתי
ומאז אנחנו יחד
השקט ואני
חולקים יחדיו את אינסוף הרגעים
פורקים אחד על השני את הפחדים
ומוציאים את כל מה שנדחק הכי עמוק בפנים
כי זה הכי יפה לשנוא זוגות מאוהבים
ולדמיין את הסכין ולדמיין איך חלומות
מתפוצצים או מתנפצים בתוך פנים של ילדות
ולמלא את החורים בבטן כשנשאבת התקווה
לזרוע גרעינים שחורים שעטופים באהבה
ולפעמים כשאנחנו נסחפים עם הזרמים אל תוך תוכו
אני כבר לא אני והוא כבר לא עצמו
אני משחיל בן הנשימות אל תיקח את זה אישי
אבל אני כבר לא כל כך בטוח שאתה השקט שלי
אז הוא בדרך כלל עונה לי מבלי להתלבט:
"השקט בשבילי אם לומר את האמת
 זה לראות כל פעם מחדש את הרעש מת"