1. דוגמא

אתמול ראיתי איזה שעשועון והמנחה כל התכנית אמר על הכל "בכיף".
כל חמש מילים בערך הוא דחף "בכיף".  משחק בכיף, משתתפים בכיף,
מתמודדים בכיף, מנצחים בכיף, מפסידים בכיף, קהל בכיף, מתאבדים
בכיף, מתים בכיף.  אז יכול להיות שמאחורי כל הקטע הזה יש איזה
סיפור שהופך את הכל לקצת יותר הגיוני ובעל משמעות, וקצת פחות
מטומטם.  אולי באותו יום הוא לא התעורר בבוקר, גילה שהכלבה
השתינה על השטיח בגלל שהוא לא הוציא אותה, ולאחר שהתייאשה
מלחכות לו, פתחה את הדלת (כלבה חכמה) ויצאה לטייל בחוץ.  היא
רצה לכביש ונדרסה על-ידי אבא של אשתו שבא לבקר.  הסבא כל-כך
נבהל מעגמת הנפש שבטח יגרום לנכדה שלו, שזו כלבתה האהובה (הוא
קנה לה אותה ליום-הולדתה השביעי), שחטף שבץ, או אולי התקף לב,
ומת במקום.  בצהרים של אותו יום הפילגש שלו מימשה את איומה
מליל אמש שזה או היא, או לא היא ולא אישתו, וסיפרה לאישתו על
הרומן בן עשר השנים שהיא ניהלה עם בעלה.  כמובן, ששתיהן מיד
עזבו אותו, לא לפני שערכו לו פגישה משותפת.  כשחזרה בתו מבית
הספר, לאחר יום בו כל הילדים לא הפסיקו לצחוק על פניה
המחוצ'קנים, וראתה בדרך הביתה את גופת כלבתה האהובה זה שש
שנים, נכנסה הביתה, וראתה שתי נשים, שאחת מהן אימה, מכות בחמת
זעם את אביה, הסתובבה אל המעלית, לחצה על הכפתור העליון, עלתה
לגג וקפצה.  לאחר כל זה, כשהחליט בכל זאת ללכת לערב צילומים,
והתבשר שההנהלה החליטה לחתוך את התכנית האחרונה משום שלא זרמה
מספיק ולא הייתה מספיק "בכיף", כפי שהמפיק מטעם אמר, היה כבר
על סיפה של התמוטטות עצבים, וכל מה שהצליח להוציא מפיו זה -
"בסדר, נעשה תוכנית בכיף", וכך נולדה התוכנית בה אמר, בצורה
הגיונית לחלוטין, לאור השתלשלות העניינים, "בכיף" כל מלה
חמישית.

2. ידיעה בעיתון

לפני תקופה מסוימת קראתי ידיעה בעיתון.  זה היה מאמר ביקורת על
תכנית טלוויזיה.  שעשועון.  העיתון היה עיתון מכובד והביקורת
עניינית:

התדרדרותו של אומן:
עד לא מזמן הוא נחשב לאחד השחקנים המוכשרים והייחודיים של
זמננו.  כיום הוא מנחה שעשועון טלוויזיה.  זהו אמנם תהליך
מצער, אך עם זאת, בתקופתנו המוזרה זהו תהליך אבולוציוני בידורי
מקובל.  אבל לכל דבר יש גבול!  לא יתכן שאדם כזה, שנחשב
בקהילתנו האומנותית לרב אומן, ישחיל בכל מלה חמישית, באופן
בזוי ומאולץ, את המלה "בכיף" - משחק בכיף, משתתפים בכיף,
מתמודדים בכיף, מנצחים בכיף, מפסידים בכיף, קהל בכיף, מתאבדים
בכיף, מתים בכיף!  זהו, פשוטו כמשמעו, ביזיון לקהילתנו
האומנותית!

חזרתי וקראתי את מאמר הביקורת מספר פעמים.  הרגשתי את מלותיו
מחלחלות לתוך נשמתי.  פתחתי את דלת ביתי ויצאתי.

3. שוטטות

יצאתי את ביתי.  התחלתי ללכת ולא הסתכלתי לאחור.  לא מנעתי את
עצמי מלהביט לאחור, לא היה קיים בי כל דחף שכזה.  הלכתי והלכתי
והלכתי עד שפניתי שמאלה פה והמשכתי ללכת, פניתי ימינה שם
והמשכתי ללכת, וגם קצת רצתי עד שהמשכתי ללכת, וגם בעיקולים
הלכתי והלכתי, לפעמים מהר יותר ולפעמים לאט פחות, הלכתי
והמשכתי ללכת, וחציתי צמתים, גם באדום, ולא נדרסתי כי המשכתי
ללכת, וכך הלכתי, וכפי שציינתי, לפעמים גם רצתי, במשך ארבעה
ימים וחמישה לילות.
ושום דבר לא מנע ממני להמשיך ללכת.  עברתי חלונות ראווה של
גלריות ידועות ומפורסמות, גלריות שכוחות ומעניינות, חנויות
מגוונות ומפתות, חלונות אדומים וקורצים.  ולא הבטתי ולא מנעתי
את עצמי מלהביט, כי לא היה בי כל יצר להביט.  עברתי אנשים
קבצנים ואנשים נותנים, אנשים מפורסמים ואנשים מעניינים, אנשים
זקופים ואנשים מסכנים, אנשים מדברים ואנשים חושבים, אנשים שרים
ואנשים רוקדים, אנשים חכמים ואנשים יודעים, ולא הבטתי, ולא
מנעתי את עצמי מלהביט, כי לא היה בי כל יצר להביט.  וכך הלכתי,
והמשכתי ללכת, ולפעמים גם רצתי.
ופעם אחת, במשך אותם ארבעה ימים וחמישה לילות, כאשר הלכתי
ברחוב זה או אחר, החל כלב זה או אחר ללכת בעקבותיי.  אל אותו
כלב זה או אחר הצטרף כלב נוסף, ואליהם עוד כלב, עד שלבסוף הלכו
אחרי כמות לא מבוטלת של כלבים.  ולא רציתי להביט, ולא היה בי
כל יצר להביט, אך בכל זאת הבטתי, כי לא יכולתי שלא להביט.
וראיתי כמות לא מבוטלת של כלבים הולכת בעקבותיי בעודי הולך,
ולעתים רץ.
וביקשתי מהכלבים לא ללכת בעקבותיי בעודי הולך, ולעתים רץ, אך
הם לא נעתרו לבקשתי.  ודרשתי מהכלבים לא ללכת בעקבותיי בעודי
הולך, ולעתים רץ, אך הם לא נענו לדרישתי.  וזרקתי על הכלבים
שהלכו בעקבותיי בעודי הולך, ולעתים רץ, אבנים וקרשים שנקרו
בדרכי, אך הם לא נשמעו לזריקותיי.  וכך המשכתי ללכת, ולעתים
לרוץ, וכל אותה עת ניסיתי לשכנע, והכלבים המשיכו לעקוב אחריי
בעודי הולך, ולעתים רץ, וכל אותה עת לא השתכנעו, עד אשר ראו
הכלבים חתול עומד, ולעתים הולך, והחליטו שעדיף להם לרוץ,
ולעתים ללכת, בעקבות החתול.
וכך הלכתי, והמשכתי ללכת, ולעתים גם רצתי, ולפתע נעמדתי.
מולי היה עץ.

4. פגישה

עמדתי על כביש עפר נטוש.  מימיני היה עמק צלמוות.  מולי היה
עץ.  זה היה המחזה המכוער ביותר שראיתי מעודי.  העץ היה צנום
ומיובש, ונראה כשלד של עץ בשלכת תמידית.  הוא נראה כאותו זקן
חסר גיל ואינסופי, שתמיד מנסה למכור ספרי תהילים בתחנה
המרכזית.  עמק הצלמוות השלים את העץ בכיעורו המוחלט.  זה היה
המחזה המכוער ביותר שראיתי מעודי.
היה זה כיעור כל-כך מוחלט ומושלם, שהוא התחלף ביופי אלוהי.
יופי אלוהי שמילא את כל כולי.  ראיתי את הכביש המוזנח והנטוש,
ראיתי את ענפיו הערומים של העץ, ראיתי גזעו המיובש והאכול
תולעים, ראיתי את עמק הצלמוות מימיני, חשתי את הצחיחות המוחלטת
שכל השילוב הזה השרה עלי.
היה זה יופי אלוהי בכיעורו.
באותו הרגע ידעתי שהעץ הזה נועד בשבילי.  ידעתי שהעץ הזה הוא
הוא ייעודי.  חשתי כיצד העץ ממלא אותי.  כמהתי להיות אחד עם
העץ.
עשיתי את המעשה.  זה לא שבחרתי לעשות את המעשה, וזה לא שיכולתי
לבחור שלא לעשות את המעשה, וזה לא שעשיתי את המעשה מכיוון
שחשתי צורך לעשותו.  עשיתי את המעשה באותו אופן שנשמתי, או
באותו אופן שלבי פעם.  ללא כל מודעות.
חשתי סחף אדיר שסוחף אותי אל העץ.  מעין מגנט אנושי.  לא
יכולתי ולא רציתי להתנגד לו.  פשוט זרמתי עם הסחף.  להתנגד
לסחף כמוהו היה כלהתנגד לכך שלבי יפעם.  הגעתי אל העץ.

5. טיפוס

הגעתי אל העץ.  חבקתי את גזעו הרקוב בחוזקה.  התחלתי לטפס על
הגזע הרקוב בעודי חובק אותו.  מספר תולעים סקרניות שיצאו את
הגזע על-מנת לראות על מה המהומה החלו מטפסות עלי.  הגזע היה
מושלם בריקבונו, והתולעים חשו שגם אני מושלם בריקבוני.  טיפסתי
עוד שלב על הגזע, והתולעים טיפסו איתי.  טיפסתי עוד שלב ועוד
שלב, וכך גם התולעים.
לבסוף הגעתי אל הענפים הנמוכים, שם התולעים נטשו אותי.  לא היה
בענפים אלו מספיק בשר עבור התולעים הרעבות.  אך בשבילי ענפים
אלו היו מושלמים.  הם היו שבריריים, אך עם זאת יציבים, רקובים,
אך עם זאת חזקים במידה מספקת בשביל לשאת אותי.
עברתי דרך סבך הענפים והגעתי לשכבה הגבוהה ביותר של ענפים.
כאן הענפים היו עוד יותר שבריריים מהשכבה התחתונה, אך להפתעתי
גם מעט פחות רקובים.  כמעט נעתקה נשמתי כאשר מצאתי שבעה עלים,
מתוכם שלושה עדיין ירוקים.

6. גילוי

שבוע שלם ישבתי בצמרת העץ.  ישבתי ובכיתי. ייבבתי.  מאושר.
אושר השלמות.  השלמות שבריקבון.  השלמות שבשיממון.  השלמות
המבודדת מכל רע ומכל טוב.  השלמות שבבדידות מהאנוש.  השלמות
שברעב ובצימאון.  השלמות של חוסר הכל.  השלמות המצויה בבורותו
של הכלום.  השלמות המונוטונית של הזמן.  שלמותו של האין.
כי שבעת העלים האלו היו מסודרים בשורה אחת ישרה כסרגל,
במרווחים שווים, שלושה ירוקים, וארבעה אפורים כמוות שנשכח עוד
לפני שהתחיל.  תלויים היו על ענף רקוב למחצה, אף מעט שבור, עם
חוכמה של עבר.  כשבעת פעמוני השקט והדממה של העולם היו.
צלצולם, לרוח המדבר הסתווית והקודרת, הפיקו גלי דממה, שחירשו
את אוזניי והיממו את מוחי.
ומוחי.  מוחי התרוקן מכל דעת ובינה ידועים.  ורק השורש נשאר.
השמחה והאושר, הכאב והעצב, האופוריה והדיכאון, הצחוק והבכי,
הסקרנות והפחד, הסליחה והכעס, השנאה והאהבה.  רק אלה נשארו
ויותר מכך כלום לא ידעתי.
כל תחושות אלו ביחד, ועוד כמה שאיני יכול לבטא, תחושות עילאיות
ותחושות שאוליות, כל אלה יחד התמזגו בתוכי לאופוריה אדירה
הניזונה מהדיכאון האלוהי.  לא יכולתי להכיל אותה משום שהוכלתי
בה.  וגם לא יכולתי להקיאה משום שלצורך כך היה עלי להקיא את
עצמי מתוכי.
נקלעתי לתחושת אין-אונים כבירה, למערבולת חושים בתוך סערת
רגשות.  לא יכולתי עוד, אך גם לא כמהתי לחדול.  כבר לא ידעתי
מי אני ומיהו העץ, מיהם העלים, ומיהו סתם הבזק הסחף של מערבולת
החושים.
עד שהתערבבתי עם העץ ועם עליו.  חשתי את שורשי העץ והוא חש את
שיני.  חשתי את צבע העלים והם חשו את ציפורניי.  הרגשתי את
ריקבון ענפי העץ והוא לגם מדמי.  הרגשתי בחוסר החיות של ארבעת
העלים המתים והם דיברו אל נשמתי.  זכרתי את עברו המהודר של העץ
והוא סיפר לי על עתידי.  טעמתי את טעמה המר של השמש על עור
העלים הירוקים והם הרטיבו מעט את לשוני היבשה.  הייתי מעבר
הזמן.  הייתי זרימתו קדימה, הייתי סחיפתו לאחור והייתי געייתו
לצדדים.
הייתי אחד.

7. גדלות

כן, אחד.  אני האחד ואני הכלום.  אני היש ואני האין.  אני המלא
ואני הריק.  אני העץ ואני העלים.  אופוריה, גדלות, התעלות.
אני הכל.
הייתי הכל.  הייתי קוף לוגם מעץ החיים.  הייתי דג שט בין
העלים.  הייתי הרוח שנושבת בין העצים.  הייתי עץ ירוק שמכה
שורשים.  הייתי האדמה מעקלת גופה.  הייתי תינוק שמובא לקבורה.
הייתי אבן מציבה מתנפצת.  הייתי הכתובת שנחקקת.  הייתי עולמי
עולמים.  הייתי הזמן.  הייתי אלוהים.
אך זה התנפץ.  איוב.  השטן.  בעיקר השבלוניות של הזמן.
העץ הטה בי שורשיו והעלים נשרו.
הרוח שקטה.

8. נפילה

התעוררתי בעמק הצלמוות שלמרגלות העץ.
ראיתי את הגדלות בה פעם הייתי מצוי במבטי מלמטה אי-שם אל על.
ראיתי את ההבל.  וראיתי את היופי.  ראיתי את הכל.  והבנתי שזה
כלום.  ראיתי את גובה הגבעה.  והייתי בשאול.
הייתי מצוי בעיסה שחורה ומתפוררת, שסופי להיות כמוה, ושורשי
העץ שממעל יונקים ממנה. ניזונים ממנה.
היה זה עמק הצלמוות.
היה זה השאול.
שם הייתי.
שם ישנתי.
שם חשבתי.
שם חלמתי.

9. חלום

ובחלומי אני צף בתוך נהר החיים, ותיבתי תיבה שחורה מעור דק
בצורת חצי כדור, שבתוכו אני מצוי.  אני מתפעל מהדרך החדשה
לעיניי, מהנוף המרהיב, מבוהק האור, מהדר הנהר, מעצמת זרימתו.
אני שואב את כל פירות הדרך אל תוכי, אל נשמתי.
אני שט עם זרם הנהר.  עובר דברים יפים ודברים עצובים.  עובר
דברים קלים ודברים קשים.  עובר בשדות פרחים ובשיחי קוצים.
ולפעמים נראה לי שזה נכון ולפעמים אני לא כל-כך בטוח.  אך זה
לא משנה, כי הזרם לעולם אינו עוצר ולעולם אינו נותן לעצור.
לעתים תיבתי מטלטלת מהר ולעתים היא שטה לאט. לעולם אינה
עוצרת.
פעם אחת ראיתי באופק מפל, כשמצדדיי עמק הצלמוות.
והתעוררתי.

10. התעוררות

התעוררתי והייתי מצוי בעיסתו השחורה של עמק הצלמוות.  לא ידעתי
אם התעוררתי מהחלום או שהתעוררתי אל תוך החלום.  או שמה בכלל
התעוררתי בתוך החלום.
עכשיו זכרתי את שני העולמות.  זכרתי את המפל שמחכה לי בסופו של
הנהר.  זכרתי את השורשים שמחכים לסוף שלי.
חיברתי בין שני העולמות.
הבנתי את שני העולמות.
הייתי בשני העולמות.
נרדמתי, או שהתעוררתי, וחזרתי לנהר.

11. מפל

חזרתי לנהר ושוב הייתי מול המפל.  כמהתי להגיע אליו, אך עדיין
הייתי מרוחק ממנו מעט.  התקדמותי הייתה איטית.  סבלנותי החלה
לפקוע.  ניסיתי לחתור עם הידיים ולהיעזר במעט הענפים והסלעים
שהיו בצדדי הדרך, אך כל ניסיונותיי רק טלטלו מעט את תיבתי
וגרמו להאטת התקדמותנו.  לבסוף, לאחר שהמתנתי בשקט מספר שניות,
הגעתי למפל.  המפל היה אדיר.  המפל היה ענק.  המפל היה
אינסופי.  המפל היה התממשות כל הלא ממשי.
המפל סחף אותי איתו במהירות אדירה ונינוחה, בקצב לא מובן
וענוג, בשצף אדיר ומטרת הסוף הלא ידוע.
ואני נהניתי כפי שלא נהניתי בכל מהלך חיי גם יחד, ושמחתי הייתה
גדולה.  ההתרגשות לקראת הסוף הרחוק שמתקרב אט-אט הייתה רבה.
הסוף שעוד לא נראה, אך כבר מורגש מכל עבר.
פקחתי את עיניי, שמעולם לא היו עצומות.

12. שמש

פקחתי את עיניי ומיד הסתנוורתי מזוהר השמש.  ראיתי את השמש
בפעם הראשונה.  לפני-כן מעולם לא הבטתי בה ישירות.  היא הייתה
ענוגה, עגולה ויפה.  צהובה כולה והכילה את כל גווני הכתום
והאדום האפשריים.  למרות שהכילה מעט, הכילה הכל.
שוב חזרתי למפל ודהירתי איתו נמשכה.  וככל שהתקדמתי, כך
התקרבתי עוד ועוד אל השמש.  ככל שהתקרבתי, כך היא גדלה ונהייתה
יותר יפה, ענוגה ומושלמת.  היא הייתה השלמות של היופי.  ואני,
אני, ראיתי את היופי הזה בהתקרבי אליה.
כה ציפיתי לסיום המפל ולתחילתה של השמש, עד שלא שמתי לבי לכך
שהמפל פשוט התמזג עם השמש.  הוא הפך לשמש והשמש יצאה ממנו.
הייתי בתוך השמש.
ראיתי את שורשי העץ וחשתי את הכל.
התאחדתי עם השורשים, הייתי אחד עם העץ.
סוף כל ההתחלות.
התחלת כל הסופים.