בהתעוררותי אני מצוי במצב ביניים, בין שכיבה לישיבה, על ספסל
עץ מתפרק בתוך סירת משוטים רחבה וארוכה, כמעט נוטה לטבוע,
המשייטת לאיטה במורד זרמו, זרם הזמן המתמשך, של הגנגס הרחב
המזוהם והקדוש, עם חתירותיו האיטיות והקצביות של הזקן סתום
העין, שלו פנים החרוטות בזיכרון הימים, שיושב בראש הסירה, גבו
אל המים ופניו אלי, אוחז בשני המשוטים, ולועס באופן מכאני את
הפאן האדום שמבצבץ מבין שיניו השחורות, כמעט כמו חייו.  מולי,
משני צדדי, יושבים, בתנוחה הדומה מאוד לזו שלי, שני חבריי
הטובים.  הכרותינו כל-כך עמוקה, ונפשותינו קשורות אחת בשנייה
בסיבוכיות כזאת, עד שכבר אין לנו כל צורך לדבר, כי אנו רואים
זה את מחשבותיו של זה עוד טרם נחשבו, ואנו חשים זה את רגשותיו
של זה עוד טרם הורגשו.  אני רואה את מחשבותיהם על גדותיו
הטרופות של הגנגס בדמות מקדשים שכוחים ומתפוררים, מקדשים
מהודרים שסוגדים ליופי כדי שהאדם יוכל להתפנות לסגוד לעצמו,
מקדשים מרופטים עם פניני סגידה במרכזם, משכנם של אלים רבים,
שונים ומגוונים.  אני רואה אותן בדמות האנשים הטובים והאנשים
הטהורים והאנשים שמבקשים להיטהר והסוחרים והקבצנים והמחפשים
והרועים והאנשים המעניינים והאנשים הזהים והאנשים הגדולים
והאנשים הפשוטים והאנשים הקטנים ובדמותם של כל באי תבל שעמדו
בשלב זה או אחר על גדותיו של הגנגס.  אני רואה אותן בדמות
היופי והזוהמה, הפרחים והצואה, החרבון וההשתנה, הפרות
והבאפלואים, החתונות והלוויות, השמש והירח, הזריחה והשקיעה,
החיים שמתחילים והגופות שנשרפות, הכלבים המוכים והסאדהואים
מבריקי העיניים, הסופיות האינסופית והיש הארעי.  בעוד הזקן
סתום העין וארוך החיים ממשיך לחתור בקצבו הקבוע של הזמן, יצאנו
את הגנגס הקדוש, ונכנסנו אל אגם ענק, טהור ותמים.  מוקף היה
הוא ברצועה של הרים לבנים וענקיים, שבגדלותם העצומה ובמוצקותם
האיתנה מגמדים את כל שושלת האדם לנקודה קטנה וחסרת משמעות,
בזמן ובמרחב.  מעל אותה רצועת הרים השמש האירה את קרניה
כמנהרות אור שהתפזרו לכל עבר ופגעו בעינינו.  ובתוך האגם הגדול
משתקף אותו מראה הזוי ומטורף, בצבעי השקיעה, כשברקע של כל זה
מצויים ענני הטירוף, בגווני אפור-לבן-כחול, ובתוכם כל התשובות
היתומות, לשאלות שאיש לא שאל.  בעודי הוגה באותה הזיה בה אני
חי, ואף הזקן סתום העין אולי החסיר חתירה או שתיים, כמו הזמן
שכמעט עמד מלכת, ראיתי באופק הרחוק, במקום בו השמיים מבצבצים
מבעד להרים, כמה נקודות צבעוניות.  עם הזמן ראיתי שלכל אחת
מהנקודות יש נפח ושהן בגבהים שונים.  לאחר שהתקרבו עוד מעט,
וכבר הפכו לכתמים, ראיתי שמתחת לכל כזה כתם תלויה דמות שחורה.
אותן דמויות צללים היו, כפי שראיתי לאחר מכן, עטויות חליפות
גומי שחורות, ולראשן מסיכות צלילה.  הכתמים היו לבסוף למצנחי
רחיפה, שכוונו על-ידי הצוללנים השחורים, ואחד אחרי השני נחתו
במקומות שונים בתוך האגם הגדול ונשארו שם צפים במקומם, בזמן
שהצוללנים השחורים נעלמים מתחת לפני המים.  ענני הטירוף, שהיו
רק הרקע של האופק עד כה, כיסו עתה את כל השמים, והאגם הגדול
האפיר.  גשם החל לטפטף, עדין כנוצות ואיטי כמו הזמן.  פרשתי את
לשוני ובלעתי אל חיכי טיפה אחת מדמעותיו הכל-יודעות של אותו
גשם.  באותה שנייה צצו מהמים הצוללנים השחורים בארבעת פינותיה
של הסירה בה הייתי מצוי.  הראשון שיצא מהמים הוריד את מסיכתו
והחל לדבר איתי בתקיפות, בשפה עגלגלה ותופפנית שכלל לא הכרתי.
הוא ניסה להסביר לי משהו, שוב ושוב, חוזר על אותם ביטויים,
מילים והגיות, שלא הבנתי, ואני כלל לא הגבתי, כי בזמן שהוא עמל
כה קשה בשביל להסביר את עצמו, אני התעמקתי בעיניי חבריי, מחפש
סימן כלשהו להבנה מינימלית, אך כל מה שמצאתי זה את אותן מחשבות
חוזרות ונשנות על ההרים והשמש והעננים שהשתקפו במים.  משראו
שרק אני מכיר בקיומם, אך אין סיכוי שיצליחו להסביר לי את
בשורתם, השאירו הצוללנים השחורים את שני חבריי במצב ביניים
שבין שכיבה לישיבה על ספסל העץ שבסירה הנוטה לטבוע שמנווטת
על-ידי הזקן סתום העין ואכול השנים, ולקחו אותי עימם.  הם
הביאו אותי לאחד מחופי הגנגס, חוף רחב וחולי, שעצי בננה תמירים
מסמנים את גבולותיו.  הושיבו אותי מכווץ להישען על סלע כגודלי
והצליחו להסביר לי בשפתם הסתומה שעלי לחכות.  כך ישבתי שם,
ידיי אוחזות את ברכיי המקופלות וראשי נשען עליהן, ממתין לרוע
הגזירה של הלא נודע, רועד מקור הרוח הלילית שהכתה בי דרך
מכנסיי הדקות.  אנשים במדים צבעוניים התרוצצו מסביבי, לעתים
מתעלמים קליל מקיומי ולעתים נועצים בי מבט חוקר או מסוקרן.
ראיתי כיצד הם מדברים ביניהם, חיים את שפתם העקלקלה, משחקים
במשחקי בירוקרטיה ובמשחקי דרגות.  קרה מספר פעמים שניגש אלי
מישהו והחל לספר לי סיפור מרתק או לזרוק לכיווני שאלות נוקבות,
שכמובן שלא הבנתי.  אילולא הפחד וחוסר הוודאות, זו הייתה יכולה
להיות חוויית מחקר אנתרופולוגי מאד מיוחדת.  אחרי שעברו אותי
עוד כמה אנשים שהתרוצצו אנה ואנה, הגיע בסופו של דבר אדם נמרץ
חמוש בפפיון, חיוך מרוח ומשקפי ראייה עגולות, שהציג עצמו
באנגלית שבורה כמתרגם.  הוא הסביר לי שנלקחתי למעצר על-ידי
לוחמי הקומוניזם של שבט הגורקה, שמטרתם להפוך את העולם
לקומוניסטי וטוב יותר, מפני שחציתי את גבול המים הוירטואלי של
הנאורות.  ניסיתי להסביר למתרגם על הבל הקומוניזם ועל מהותם של
גבולות וירטואליים ועל תמימותי, אך הוא השיב שהוא רק מתרגם,
ואין לא כל כוח השפעה, ומה עוד, שגם אילו היה לכך טעם, הוא
יודע לתרגם רק לאנגלית ולא מאנגלית.  אמר לי שרוצים לעשות עלי
חיפוש.  רוקנתי את כיסיי ואת התרמיל הקטן שלי.  קצין גבוה
ומשופם עם מבט סתום ודטרמיניסטי בעיניו רוקן כל אריזה וחיטט
בכל כיס.  לפתע נעצר החיפוש בברוטליות, כשהקצין מחזיק ביד
ימינו בקבוק של יודין לטיהור מים ובמבט מאיים ותנועה איטית
ובטוחה שלף ממנו פיסת קרטון שלא ידעתי על קיומה.  הוא נבח כמה
פקודות לחייל זוטר שעבר באזור וזה תפס אותי מאחור ופתח את פי.
הקצין הניח בעדינות את פיסת הקרטון על לשוני, צעק "באס",
והחייל סגר את פי והחזיק אותו, כמו שעשיתי בעברי, בעת שהכרחתי
את כלבתי לבלוע כדור כשהייתה חולה.


בפעם הבאה שפקחתי את עיניי הייתי חייל נלהב במחתרת המאואיסטית
לשחרור נפאל.  נכנסתי לתוך מפעל של קוקה-קולה, וכאות מחאה עמוק
נגד כל העולם הזה, לחצתי על הכפתור האדום שהודבק לבטני,
ובפעולה נועזת פוצצתי את עצמי יחד עם המפעל וכל מה שהוא מייצג.
הזקן סתום העין בעל החיוך השחור המשיך לחתור בקצב תקתוקו של
הזמן, וסירת המשוטים הנוטה לטבוע, ובה שני חבריי, המשיכה
להתקדם בעוז ובהחלטיות במורד הזרם שעובר בין גבולות החיים.