New Stage - Go To Main Page

ענן קניג
/
גרמני על הגנגס

.1
פעם הייתי חי, אבל עכשיו אני לא מת.  עוד לפני אותה תקופה בה
הייתי חי, אבי, שהיה בן למשפחת איכרים גרמנית, התחתן עם אמי,
דרך שידוך שאורגן עוד לפני זמן חייהם.  וכך הובאתי אני אל
החיים, אל תוך משפחת איכרים ענייה ופשוטה בגרמניה הכפרית של
אמצע המאה העשרים.  וגודלתי מתוך אותה משפחת איכרים ענייה
ופשוטה.  עזרתי לאמי הקשוחה לחלוב את הפרות ולחפור את תפוחי
האדמה.  עזרתי לאבי המתבודד בעבודה בשדות החיטה והכותנה.
עזרתי לסבי הסנילי בטיפוח גינת הירקות.  וגם עזרתי לסבתי
הנצחית באחזקת הבית.  וכך גדלתי ונהייתי לילד ולנער והייתי בן
זקונים מפונק והייתי חקלאי כפרי קשוח והייתי נער מבולבל והייתי
גרמני גאה והייתי בשמחת הפשטות והעוני המולד.  ולמרות שהייתי
כל אלה, יום אחד מאסתי בחיי הכפר וחשתי, פועם בקרבי, צורך עז
לצאת מכל זה, להגיע לאנשהו, למקום טוב יותר, רחוק יותר, נעלה
יותר.  למצות את כל מה שמצוי בתוכי, לחיות את החיים.  ומכיוון
שזה היה הדבר היחיד שהכרתי, וזאת הייתה הדלת היחידה שראיתי
פתוחה בפניי עם אפשרויות דומות לאלו שחלמתי עליהן בהקיץ, עם כי
רחוקות ועמומות משהו, הצטרפתי לכנסייה האורתודוכסית הגרמנית
הלאומית.  הצטרפתי עם מלוא העוז ומרץ, מלא בכוונות גלויות
ונסתרות, על-ידי וממני, שהתגלמו לשאיפות נעלות.  נהייתי נזיר.
התמסרתי כל-כולי לנזירותי, בתקווה שהתמסרות כזאת תיקח אותי כמה
שיותר רחוק מחיי הקודמים, אל עבר חיים חדשים.  התחלתי בתור
נזיר פשוט, שאחראי על ניקיון המדרגות במנזר קטן ונידח על הגבול
המערבי של גרמניה.  עם הזמן, הכוונה והמרץ, התקדמתי בהיררכיית
הנזירות, עד שכעבור מספר שנים הייתי לפקיד זוטר באחד המנזרים
הגדולים והמרכזיים שליד מינכן.  בתור נזיר פקידות צעיר ופעלתן,
כשם שהייתי, דחפתי את האף שלי להרבה מקומות מעניינים יותר
ומעניינים פחות, שהיו קשורים לענייניי בצורה ישירה או עקיפה,
ולעתים אף כלל לא היה להם כך נגיעה לענייניי.  באחד מאותם
חיטוטים שגרתיים, גיליתי במקרה את התכנית הגדולה, המפחידה
והמדהימה ביותר שראיתי עד אז בחיי.  זאת הייתה תכנית של ממשלות
מזרח ומערב גרמניה, בשיתוף פעולה הדוק עם הכנסייה האורתודוכסית
הגרמנית הלאומית, להמליך אפיפיור חדש, פולני, תחת האפיפיור
שכיהן באותה העת, וזאת במטרה שכשזה יפנה את כיסאו, יומלך תחתיו
אפיפיור מהכנסייה האורתודוכסית הגרמנית הלאומית, כי הרי ברור
וידוע, שאם עת אחת תהיה מוכנה לאפיפיור פולני, אז הרי העת
שתבוא אחריה לבטח תהיה מוכנה לאפיפיור גרמני.  ועת שבה יומלך
אפיפיור גרמני, לבטח תביא עמה סליחה, כפרה ומחילה, ועמן קבלה
מלאה וללא תנאי, לעם הגרמני המנודה אחרי מלחמת העולם השנייה.
אותה תכנית עצומה אמורה הייתה לצאת אל הפועל באמצעות מכבש
לחצים לא רשמיים, אפרפרים, אפורים ואף כהים יותר, שיופעלו על
הוותיקן ועל הכס הקדוש מכל הכיוונים האפשריים, ובכל הצורות
והאופנים הנגישים.  כמובן, שאחרי שעיקלתי את אותה התכנית
האימתנית מספר ימים או שבועות, מיד פניתי לנזיר הפקידות הממונה
עלי, וסיפרתי לו על התכנית במטרה שנראה ביחד מה ניתן לעשות
על-מנת לעצור אותה לפני שיהיה מאוחר מדי ועם כמה שפחות נפגעים.
מיותר כמעט לציין שהפה שלי היה מרוח באותו חיוך של קידום אישי
והצלחה מתקרבת.  אך לצערי הרב ולהפתעתי הרבה (אכן הייתי תמים
מאוד באותם ימים), הנזיר הממונה עלי היה יותר בובת חוטים
לאומית ופחות אלוהיות אנושית ממה שחשבתי וקיוויתי.  בעצה אחת
שלו ושל הממונים עליו, נשלחתי למשימת ריגול חשובה, של איסוף
מידע מהדת ההינדית הלא נודעת, בגלות ההודית הרחוקה.  משימתי
הייתה לראות כיצד הנזירים ההינדים עלולים לעוור נוצרים צעירים
וטובים ולחטפם אל חיק דתם הכוזבת, וכיצד אמיתותה המוחלטת של
הנצרות יכולה להינתן כלפיד אש בוער וכענן עשן מנחה לאומה
ההינדית התועה.  בתמימותי הרבה שכנעתי את עצמי לקבל עלי את
התפקיד על הצד הטוב ביותר, בתור שליחות נעלה.  על אותה תכנית
אימתנית לא שמעתי עוד.  הגעתי להודו והחלתי לתור אחר מנזר
הינדי שיקבל אותי.  סיירתי הלוך ושוב במעלה ובמורד הגנגס עד
היום בו מצאתי את אותו המנזר שלקח אותי כנזיר הינדי זר מתלמד,
בתור השה התמים והנפש התועה, שהייתי שלא מדעת ולא מרצון, אך
בכל זאת חשבתי ושוכנעתי שכל זה אינו אלא מעטפת שאני מציג לאותם
הינדים שוררים.  לקחו אותי אליהם והחלו מלמדים אותי את רזות
הדת ההינדית, את יסודותיה, את סיפוריה, את אורחותיה, את
כמוסותיה, את סגולותיה, את מרפואיה, את מכאוביה, את נוצותיה,
את פטישיה, את אפשרויותיה, את מגבלותיה, ומעל הכל, הם לימדו
אותי, שהכל אפשרי.  במשך אותן עונות ארוכות של לימוד אינסופי
חייתי כנזיר הינדי מן המניין, מדקלם שעות ארוכות מדי יום "הרי
רמה, הרי קרישנה" במבטא הגרמני הכבד שהיה לי, למרות מרחק
השנים.  מדי כמה חודשים הייתי שולח דין וחשבון מפורט על כמוסות
ואורחות הדת ההינדית, כשם שיובנו על-ידי אחיי בדם, נוכריי
בנפש, הנוצרים.  התקדמתי בלימודי הדת ההינדית והייתי לבאבא.
חייתי חיי באבא מופתיים והייתי לאגדה באזורי, בזמני.  אגדת
הבאבא הגרמני.  הגעתי לדרגות כמורה גבוהות, והפעם לא בדרך
הזמן, הכוונה והמרץ, כי אם בדרך האושר, השלמות והאמת.  הייתי
במקום אליו תמיד רציתי להגיע בלי לדעת היכן הוא, בלי לדעת שהוא
קיים.  יום אחד גברה כמיהתי לטעמו הענוג של בשר החזיר מגרמניה
הרחוקה וערכתי סעודה גדולה.  לאחר כל השנים הרבות שהעברתי
בגלות שהפכה לבית, במשימת הריגול שהפכה לדרך חיים, קיבתי כבר
לא הייתה רגילה בטעמו הענוג של בשר החזיר המתוק והורעלתי.
מספר ימים עברו ומחלתי גברה עלי.  מתתי.  אחיי למנזר ערכו לי
טקס אשכבה מלא, פערו חוק בקודקודי כדי שנשמתי הכלואה תוכל
לצאת, שרפו את גופתי וזרקו אותה למימיו הקדושים של הגנגס.  אך
נשמתי הכלואה לא מצאה את דרכה החוצה, כי נשמת כפרי מבולבל
שנשבע את שבועת הנזירות הנוצרית היא, וקבורה מלאה היא דורשת,
ועד אז לא תצלח דרכה למות.  וכך נקלעתי לאותו מצב חסר מוות בו
אני מצוי.  אני - גופתי השרופה ונשמתי הכלואה משייטים במימיי
הגנגס הקדוש.
זה סיפורי, סיפורו של הגרמני על הגנגס.





.2
אותה נשמה תועה, אומללה הייתה.  כאותו צליל בודד, הכלוא בתוך
ארובת בטון אינסופית בגובהה.  מנסה הוא לצאת בכל כוחו, אך הפתח
כה קטן והוא אינו מוצא אותו, אינו מסוגל לעבור דרכו.  רק
להדהודם האדיר של הקירות, זעזועה העצום של הארובה, גורם הוא
בכמיהתו הנואשת אל הבלתי-אפשרי.  ואותו רעד עצום, אף כי אינו
משיג את מטרתו, יכול לגרום הוא להתעוררותה של עיר שלמה משנתה
הענוגה אל תדהמת חוסר המנוחה, ביאושו.  ואותו רעד עצום, זעיר
היה אל מול עצבונה של הנשמה התועה.  חצי תקופת חיי ארץ העבירה
בהעצמת כמיהתה  אל אותו מסע סופי ומוחלט, ארוך חושני וקסום,
שכל הנשמות, התועות והחופשיות, הרגילות והנעלות, היפות
והמצורעות, כולן סופן לרצות בו, גם ללא הכמיהה אליו.  עצבונה
היה כה רב, אכזבתה כה טהורה, ויאושה - לא נראה כמוהו מאז יאושו
של איוב, עד כי, כיאושו של איוב, פרץ גם יאושה השמיימה בגלי
עצבון, מרסק את כל העומד בדרכו, ואף לשיווה הגיע.  ובתדהמתו
הרבה, כי עצבון כזה לא ראה בכל שנות אלמותיותו, מזהם את קדושת
הגנגס, ירד שיווה אל ארץ החיים.  שלח את הדגים, וסיפרו הם
לנשמה התועה על עומקו של הגנגס ועל עושרו ועל שמחתו.  סיפרו לה
את סיפורי מסעותיהם המופלאים, במעלה ובמורד הגנגס.  סיפרו לה
על המן שיורד לעתים מתחת לאנשי הגשר החביבים.  וסיפרו לה עוד
סיפורים כהנה וכהנה, כיד דמיונם, דמיון המוגבל לזיכרון קצר, של
הדגים.  והנשמה התועה, היא לא התרצתה, כי חשבה לה, היוכלו קומץ
דגים מוגבלים למחות עצבון של חיי ארץ שלמים?  והמשיכה והתבוססה
בעצבונה.  ראה שיווה את כשלון משימת הדגים, חיש מהר שלח את
הציפורים, הפרפרים ושאר בעלי כנף.  הראו הם לנשמה התועה את
יופיים ואת הדרם.  הראו את מולד הגנגס שבקרחון האדיר של תחילת
העולם.  הראו את אורכו ואת מלכותיותו.  והראו לה גם את כל
פירות מעופן, את ההרים והיערות, את המישורים ואת הים.  והנשמה
התועה, היא לא התרצתה, כי חשבה לה, מהו יופי כה אדיר ועצום, אם
מזוהם הוא אף בטיפה אחת מעצבוני הרדום?  והמשיכה והתבוססה
בעצבונה.  ראה שיווה את כשלון משימת בעלי הכנף, חיש מהר זימן
לנשמה התועה פגישה עם הכפריים הפשוטים.  ראתה היא את פשטות
חייהם.  ראתה את שמחתם המוחלטת.  ראתה את עוניים העשיר.  ראתה
את אהבתם ללא תנאי.  ראתה את נשמותיהם היפות.  והנשמה התועה,
היא לא התרצתה, כי געשה קנאתה אל אותה פשטות מוחלטת, שפעם,
בחיי עבר לא זכורים, נטשה ברוב טיפשותה, וכעת בסיבוכיות אין-קץ
היא שרויה.  עתה אף על עברה עצבה, והמשיכה והתבוססה בעצבונה.
ראה שיווה את כשלון הפגישה עם הכפריים הפשוטים, חיש מהר זימן
לנשמה התועה פגישה עם אומללי החיים ואנשי העיר קשי היום.  שמעה
היא מהם על אומללותם ועל קשייהם ועל תסכולם ועל עצבונם.
סיפורי רמייה, סיפורי קנאה, סיפורי גורל, סיפורי כזב, סיפורי
אימה, סיפורי שליטה ועוד סיפורים רבים ועצובים שמעה, והבינה את
כולם, אך אף לא עם אחד הזדהתה ואף לא באחד מצאה דמיון
לאומללותה.  והנשמה התועה, היא לא התרצתה, כי לא ראתה מה לה
ולעצבונם של אומללי החיים, וכיצד יוכלו עצבונות אחרים להפיג
ולו במעט מעצבונה, והמשיכה והתבוססה בעצבונה.  ראה שיווה את
כשלון האומללות, חיש מהר זימן אליו את כל חכמי תבל, עד שחשו אף
הם בגלי העצבון הנובעים מן הגנגס הקדוש והלכו אל הנשמה התועה.
לימדו אותה מחכמתם הרבה.  נתנו לה מיניי טעימות מהפילוסופיה
הגדולה עליה שקדו הם כל ימי חייהם ועלי שקדו אבותיהם הרוחניים
ואבות אבותיהם, לפניהם.  תרגמו לה את תפילת הדגים ואת שירת
הציפורים.  הגידו לה את רזי הפשטות ואת סודות האומללות.
והגבירו עד מאוד את חכמתה והעצימו את תבונתה.  והנשמה התועה,
היא לא התרצתה, כי השתמשה בכל חכמתה ובכל תבונתה רק בשביל
להעצים את יאושה, והמשיכה והתבוססה בעצבונה.  ראה שיווה שאף
חכמי תבל חזרו בכשלונם, חיש מהר קרא אליו את אהובתו, פרוואטי.
אמר לה, בתחינה ממוטטת עולמות, מה יהא עלי כי עולמי אינו עומד
באותה עצבות ללא סוף?!  מה יהא עלי כי עולמי נוטה לחרוב
בהתבוססותו?!  שמעה פרוואטי את תחינתו ונזדעמה זעם רב על
העצבון.  וירדה פרוואטי אל הנשמה התועה.  ובזעמה הרב הפחידה את
הנשמה התועה ואיימה עליה איומים אלוהיים.  הראתה לה את
אומללותה כראי לחטאיה.  הסבירה לה עד כמה מקומה הוא נחות.
זעזעה היא אותה זעזועים רבים, מגוונים ומשונים, כפי שרק אלים
ואלות יודעים ומסוגלים לעשות.  והנשמה התועה, היא לא התרצתה,
כי בהתגוננותה רק הגבירה את אומללותה, ובעלבונה רק הגבירה את
אכזבתה, ובקטנותה רק הגבירה את עצבונה, והמשיכה והתבוססה בו.
ראה שיווה את אהבתו, תקוותו, חוזרת בכשלונה, וחש את יאושו
מתעצם, חש את אכזבתו גוברת.  ישב וחשב מה נותר בידו לעשות.
ישב וחשב ומשלא מצא תשובה ירד אל הנשמה התועה, הסתכל בה ושאלה,
מה לך כי תישארי כלואה בעולם לא לך בתוך גוף שמיצה את זמנו?!
ומה לך כי תזהמי את מימיי הקדושים בעצבון החיים?!  והופתעה
מאוד הנשמה התועה מפנייתו של שיווה, כי עד כה עוד לא פנו אליה
בדברים לצורך קבלת תשובה, וענתה לו, כלואה אני בעולם לא לי, לא
משום שכך הוא רצוני, אלא משום שאין אני מוצאת את דרכי החוצה,
ועצבוני הוא כה רב משום שכלואה אני, ולא מצאתי דבר שיכול
לנחמי, פרט למנוחה אליה אני עורגת.  שמע שיווה את דבריה והבין
את עצבונה, ובהבנתו גבר עליו עצבונו שלו.  בעצבונו חזר שיווה
השמיימה והרהר הרהורים רבים.  הרהר בנשמה התועה.  הרהר בעצבון.
הרהר בעולמו.  הרהר בעצמו.  אך בעיקר הרהר בדרך בה יוכל להביא
תשובה ונחמה לעצבונה, יאושה, ואכזבתה של הנשמה התועה.  מספר
שנים הרהר שיווה בדברים האלה עד שנדד לארצות רחוקות ומצא את
אלוהי הנשמה התועה.  סיפר לו את תולדותיה.  סיפר לו על אכזבתה.
סיפר לו על יאושה.  סיפר לו על עצבונה.  סיפר לו על אסונה
וכיצד אסונה נארג באסונו ובאסון עולמו.  בסוף, כמקובל בין
האלים, ביקש ממנו שיעוץ לו עצה.  מכיוון שאל חנון ורחום היה
אלוהיה של הנשמה התועה, התלווה הוא אל שיווה בדרכו חזרה אל ארץ
הגנגס.  הגיע אלוהים אל הגנגס, ראה את הנשמה התועה, ומיד הדריך
אותה בהחלטיות מעודנת, שאינה משתמעת לשתי פנים, במורד הגנגס
הקדוש, עד אשר הגיעה אל שפכו, ושם נקברה נשמתו התועה של הגרמני
על הגנגס בקרקעית הים, ומנוחתה הייתה עדן.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/1/02 16:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענן קניג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה