.2
אותה נשמה תועה, אומללה הייתה. כאותו צליל בודד, הכלוא בתוך
ארובת בטון אינסופית בגובהה. מנסה הוא לצאת בכל כוחו, אך הפתח
כה קטן והוא אינו מוצא אותו, אינו מסוגל לעבור דרכו. רק
להדהודם האדיר של הקירות, זעזועה העצום של הארובה, גורם הוא
בכמיהתו הנואשת אל הבלתי-אפשרי. ואותו רעד עצום, אף כי אינו
משיג את מטרתו, יכול לגרום הוא להתעוררותה של עיר שלמה משנתה
הענוגה אל תדהמת חוסר המנוחה, ביאושו. ואותו רעד עצום, זעיר
היה אל מול עצבונה של הנשמה התועה. חצי תקופת חיי ארץ העבירה
בהעצמת כמיהתה אל אותו מסע סופי ומוחלט, ארוך חושני וקסום,
שכל הנשמות, התועות והחופשיות, הרגילות והנעלות, היפות
והמצורעות, כולן סופן לרצות בו, גם ללא הכמיהה אליו. עצבונה
היה כה רב, אכזבתה כה טהורה, ויאושה - לא נראה כמוהו מאז יאושו
של איוב, עד כי, כיאושו של איוב, פרץ גם יאושה השמיימה בגלי
עצבון, מרסק את כל העומד בדרכו, ואף לשיווה הגיע. ובתדהמתו
הרבה, כי עצבון כזה לא ראה בכל שנות אלמותיותו, מזהם את קדושת
הגנגס, ירד שיווה אל ארץ החיים. שלח את הדגים, וסיפרו הם
לנשמה התועה על עומקו של הגנגס ועל עושרו ועל שמחתו. סיפרו לה
את סיפורי מסעותיהם המופלאים, במעלה ובמורד הגנגס. סיפרו לה
על המן שיורד לעתים מתחת לאנשי הגשר החביבים. וסיפרו לה עוד
סיפורים כהנה וכהנה, כיד דמיונם, דמיון המוגבל לזיכרון קצר, של
הדגים. והנשמה התועה, היא לא התרצתה, כי חשבה לה, היוכלו קומץ
דגים מוגבלים למחות עצבון של חיי ארץ שלמים? והמשיכה והתבוססה
בעצבונה. ראה שיווה את כשלון משימת הדגים, חיש מהר שלח את
הציפורים, הפרפרים ושאר בעלי כנף. הראו הם לנשמה התועה את
יופיים ואת הדרם. הראו את מולד הגנגס שבקרחון האדיר של תחילת
העולם. הראו את אורכו ואת מלכותיותו. והראו לה גם את כל
פירות מעופן, את ההרים והיערות, את המישורים ואת הים. והנשמה
התועה, היא לא התרצתה, כי חשבה לה, מהו יופי כה אדיר ועצום, אם
מזוהם הוא אף בטיפה אחת מעצבוני הרדום? והמשיכה והתבוססה
בעצבונה. ראה שיווה את כשלון משימת בעלי הכנף, חיש מהר זימן
לנשמה התועה פגישה עם הכפריים הפשוטים. ראתה היא את פשטות
חייהם. ראתה את שמחתם המוחלטת. ראתה את עוניים העשיר. ראתה
את אהבתם ללא תנאי. ראתה את נשמותיהם היפות. והנשמה התועה,
היא לא התרצתה, כי געשה קנאתה אל אותה פשטות מוחלטת, שפעם,
בחיי עבר לא זכורים, נטשה ברוב טיפשותה, וכעת בסיבוכיות אין-קץ
היא שרויה. עתה אף על עברה עצבה, והמשיכה והתבוססה בעצבונה.
ראה שיווה את כשלון הפגישה עם הכפריים הפשוטים, חיש מהר זימן
לנשמה התועה פגישה עם אומללי החיים ואנשי העיר קשי היום. שמעה
היא מהם על אומללותם ועל קשייהם ועל תסכולם ועל עצבונם.
סיפורי רמייה, סיפורי קנאה, סיפורי גורל, סיפורי כזב, סיפורי
אימה, סיפורי שליטה ועוד סיפורים רבים ועצובים שמעה, והבינה את
כולם, אך אף לא עם אחד הזדהתה ואף לא באחד מצאה דמיון
לאומללותה. והנשמה התועה, היא לא התרצתה, כי לא ראתה מה לה
ולעצבונם של אומללי החיים, וכיצד יוכלו עצבונות אחרים להפיג
ולו במעט מעצבונה, והמשיכה והתבוססה בעצבונה. ראה שיווה את
כשלון האומללות, חיש מהר זימן אליו את כל חכמי תבל, עד שחשו אף
הם בגלי העצבון הנובעים מן הגנגס הקדוש והלכו אל הנשמה התועה.
לימדו אותה מחכמתם הרבה. נתנו לה מיניי טעימות מהפילוסופיה
הגדולה עליה שקדו הם כל ימי חייהם ועלי שקדו אבותיהם הרוחניים
ואבות אבותיהם, לפניהם. תרגמו לה את תפילת הדגים ואת שירת
הציפורים. הגידו לה את רזי הפשטות ואת סודות האומללות.
והגבירו עד מאוד את חכמתה והעצימו את תבונתה. והנשמה התועה,
היא לא התרצתה, כי השתמשה בכל חכמתה ובכל תבונתה רק בשביל
להעצים את יאושה, והמשיכה והתבוססה בעצבונה. ראה שיווה שאף
חכמי תבל חזרו בכשלונם, חיש מהר קרא אליו את אהובתו, פרוואטי.
אמר לה, בתחינה ממוטטת עולמות, מה יהא עלי כי עולמי אינו עומד
באותה עצבות ללא סוף?! מה יהא עלי כי עולמי נוטה לחרוב
בהתבוססותו?! שמעה פרוואטי את תחינתו ונזדעמה זעם רב על
העצבון. וירדה פרוואטי אל הנשמה התועה. ובזעמה הרב הפחידה את
הנשמה התועה ואיימה עליה איומים אלוהיים. הראתה לה את
אומללותה כראי לחטאיה. הסבירה לה עד כמה מקומה הוא נחות.
זעזעה היא אותה זעזועים רבים, מגוונים ומשונים, כפי שרק אלים
ואלות יודעים ומסוגלים לעשות. והנשמה התועה, היא לא התרצתה,
כי בהתגוננותה רק הגבירה את אומללותה, ובעלבונה רק הגבירה את
אכזבתה, ובקטנותה רק הגבירה את עצבונה, והמשיכה והתבוססה בו.
ראה שיווה את אהבתו, תקוותו, חוזרת בכשלונה, וחש את יאושו
מתעצם, חש את אכזבתו גוברת. ישב וחשב מה נותר בידו לעשות.
ישב וחשב ומשלא מצא תשובה ירד אל הנשמה התועה, הסתכל בה ושאלה,
מה לך כי תישארי כלואה בעולם לא לך בתוך גוף שמיצה את זמנו?!
ומה לך כי תזהמי את מימיי הקדושים בעצבון החיים?! והופתעה
מאוד הנשמה התועה מפנייתו של שיווה, כי עד כה עוד לא פנו אליה
בדברים לצורך קבלת תשובה, וענתה לו, כלואה אני בעולם לא לי, לא
משום שכך הוא רצוני, אלא משום שאין אני מוצאת את דרכי החוצה,
ועצבוני הוא כה רב משום שכלואה אני, ולא מצאתי דבר שיכול
לנחמי, פרט למנוחה אליה אני עורגת. שמע שיווה את דבריה והבין
את עצבונה, ובהבנתו גבר עליו עצבונו שלו. בעצבונו חזר שיווה
השמיימה והרהר הרהורים רבים. הרהר בנשמה התועה. הרהר בעצבון.
הרהר בעולמו. הרהר בעצמו. אך בעיקר הרהר בדרך בה יוכל להביא
תשובה ונחמה לעצבונה, יאושה, ואכזבתה של הנשמה התועה. מספר
שנים הרהר שיווה בדברים האלה עד שנדד לארצות רחוקות ומצא את
אלוהי הנשמה התועה. סיפר לו את תולדותיה. סיפר לו על אכזבתה.
סיפר לו על יאושה. סיפר לו על עצבונה. סיפר לו על אסונה
וכיצד אסונה נארג באסונו ובאסון עולמו. בסוף, כמקובל בין
האלים, ביקש ממנו שיעוץ לו עצה. מכיוון שאל חנון ורחום היה
אלוהיה של הנשמה התועה, התלווה הוא אל שיווה בדרכו חזרה אל ארץ
הגנגס. הגיע אלוהים אל הגנגס, ראה את הנשמה התועה, ומיד הדריך
אותה בהחלטיות מעודנת, שאינה משתמעת לשתי פנים, במורד הגנגס
הקדוש, עד אשר הגיעה אל שפכו, ושם נקברה נשמתו התועה של הגרמני
על הגנגס בקרקעית הים, ומנוחתה הייתה עדן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.