יום חמישי
חיים טס בבוקר לאילת וליאור ואני מתכננים להגיע בנסיעת לילה
משותפת, בערב כמה שעות לפני הנסיעה אני מתקשרת לליאור ומבשרת
לו בשמחה, " אני מתכננת הפתעה לחיים, אני מביאה איתי חברה"
בעשר בלילה אפרת נכנסת לרכב שלי, היא לא מספיקה להתיישב וכבר
אני תוקפת, " אפרת, תשמעי, שלא תעיזי לעשות לי פדיחות, אנחנו
נוסעות לסוף שבוע יחד, זוהי ההזדמנות האחרונה שלך להוכיח לי
שאת מסוגלת להתנהג בהתאם" אפרת מבטיחה בעיניים של שה שהפעם היא
תתנהג למופת, אני עדיין מפקפקת באמינות הבטחתה והרי היא
הוכיחה את היפוכו של הדבר בפעמים הקודמות.
אנחנו נוסעות לכיוון אחד מהישובים בארץ לבילוי לילי עם חברים
שלי המתארחים אצל אנשים שאיני מכירה וכל זמן הנסיעה אני מדברת
על חיים, על הגבר אותו אני רוצה להכיר לה, " חיים הוא גבר
מבוגר, הוא גדול ממך כב- 30 שנה, זה מפריע לך?"
"לא" אפרת עונה לי באדישות מוחלטת " את יודעת שכבר יצאתי עם
מבוגרים"
המחשבות שרצות לי בראש כמו סרט נע " לעזאזל מה היא עושה עם
גברים שכאלו, באמת... בחורה צעירה בת 25, יפהפייה, בלונדינית,
עיניים כחולות גדולות וגולת הכותרת חזה שופע מפואר ביותר" אני
מגניבה מבט אל החזה שלה וממלמלת לעצמי " אוף... נותנים אגוזים
למי שאין שיניים"
"מה?" שואלת אותי אפרת "כלום" אני עונה, ומגניבה מבט אומלל
אל החזה השטוח שלי.
אנחנו מגיעות אל הישוב לאחר סיבובים רבים וטעויות לא מעטות,
בסלון הבית יושבים ארבעה מחבריי ועוד כמה אנשים שאיני מכירה,
על השולחן מפוזרים בקבוקי אלכוהול רבים וכיבוד קל, המארח מגיש
לנו כוס תה מהביל המבושל בקנקן נחושת ומחוזק בויסקי, אני גומעת
את המשקה באיטיות, חוששת שמא הוא ייגמר מהר, מתבוננת באפרת
שכבר הספיקה לסיים את התה המחוזק, מוזגת לעצמה כוסית ויסקי
נקי, מנסה להסתיר את הקנאה בעיניי, אוף... אני עוד צריכה לנהוג
היום, אפרת אוחזת בכוסית והויסקי כבר זורם בגרונה, אני בולעת
את הרוק שמצטבר בגרוני, "יש גם חסרונות בבעלות רכב" אני
מהרהרת לעצמי וממשיכה להרהר שאפרת בכלל לא שתתה ויסקי עד שהיא
הכירה אותי, אני זו שלימדתי אותה לאהוב את משקה האלים הזה " זה
ממש לא פייר שהיא שותה עכשיו ואני לא" אני קובעת לעצמי עובדה.
בשתיים וחצי לפנות בוקר, לאחר הרבה דיבורים, אפרת מתחילה לאותת
על תזוזה, וכשהיא מחליטה שהיא רוצה לזוז היא נהפכת לחסרת
מנוחה, ובעודה ממתינה כבר ליד הרכב, כן, הרכב הזה שאני צריכה
לנהוג בו עכשיו ושבגלל זה לא שתיתי, התחלתי להיפרד מחבריי
הישנים ומהחדשים שהכרתי, נשיקות, חיבוקים עוד מספר מילים
ותזוזה.
שלוש לפנות בוקר והגענו כבר אל ליאור, אנחנו מעבירות את
המזוודות אל הרכב של ליאור, אני נפרדת לשלום מהרכב שלי במבט
זעוף על שגזל ממני את הנאת השתייה להיום. אני נכנסת לרגע אל
הבית של ליאור להחליף את בגדיי בטרנינג לנסיעה נוחה יותר, אפרת
מסתכלת עליי במבט משונה שאומר, " אישה כל הזמן צריכה להיות
לבושה במיטב מחלצותיה" ואני מחזירה לה מבט שאומר, " לי יהיה
נוח בעוד את תיחנקי בבגדים הצמודים הללו"
ליאור מדליק את החימום שברכב, אני יושבת לי בטרנינג הנעים שלי
, חולצת את נעלי הבית ופורשת את רגליי מעלה אל החלון הקדמי,
אפרת יושבת מאחור באי נוחות מושלם, משלבת רגל ימין על רגל
שמאל, מגלה שזה לא נוח במיוחד ומחליפה את רגל שמאל ברגל ימין
וכך חוזר חלילה, עד שרחמיי כבשו את הרצון לנקמה קטנה, בגלל
אותו המבט שהיא נתנה לי לפני הנסיעה, והצעתי : "תחלצי נעליים
ותשכבי לך על כל המושב האחורי", ליאור לבינתי ים מפטפט לו
ברקע, מספר מכל הבא ליד, על דה ועל אה, ליאור הוא "אוטוסטרדה
של מילים", כשהוא מתחיל לדבר לא רואים את הסוף.
שתינו ישבנו בשתיקה מקשיבות לרצף המילים שיוצא לו מהפה, עד
שהוא התחיל לדבר על הפורום, אפרת ישר תקפה שהיא נגד האינטרנט,
לשבת מול מסך ולדבר עם אנשים שאתה לא מכיר, היא ממש לא מוצאת
את ההנאה שבכך, היא מעדיפה להכיר אנשים בדרך הקונבנציונלית,
ליאור ואני כמובן תקפנו חזרה והוכחנו לה כעובדה מוכחת שיש מעבר
לסתם דיבורים ברשת, עובדה אנחנו חברים והכרנו דרך הפורום, ואני
הוספתי בניצחון שעכשיו שאני מכירה לה את ליאור וחיים אז בעצם
גם היא מושפעת מהאינטרנט, כי אם אני לא הייתי מכירה אותם דרך
האינטרנט אז ההסתברות שהיא תכיר אותם הייתה אפסית.
השיחה בנושא האינטרנט והפורום נמשכה כמה שעות, ניסינו "לפצח"
את אישיות הכותבים הססגוניים, ורכילות עסיסית נשמעה מפינו על
כותבי הפורום, בעוד אפרת שותקת , מנסה להשחיל איזו מילה מפעם
לפעם, בעוד אני משתיקה אותה במשפטים כמו "אוף... אל תדברי על
משהו שאת לא יודעת" , " מה את מבינה?!" ולא איכפת לי שאני
משתיקה אותה העיקר שהיא לא תפגע "בבייבי" שלי.
"הבייבי " שלי, שלידתו הממושכת משולבת בצירי לידה תכופים,
במלחמות, בכאב, באהבה, בעצב, באויבים, בחברי נפש ובאכזבות,
בדיוק כמו בחיים- הפורום שלי.
עברנו את באר שבע, ליאור ממשיך לדבר ואני כבר עייפתי, מנסה
לנמנם אך השינה ממני והלאה, ליאור מציע ברוב טובו לשתוק קצת,
אך הוא מתקשה לעמוד במשימה ורצף דיבורו ממשיך להדהד מאחורי
עיניי העצומות.
עצרנו ביוטבתה לארוחת בוקר וכוס קפה, אפרת מזמינה קפה ומתיישבת
לשולחן. ליאור ואני לועסים את השקשוקה עם לחמנייה טרייה וחמה,
" אפרת למה את לא אוכלת כלום?" אני שואלת אותה " אני בדיאטה"
עונה לי "ממתי?" אני תוהה "מעכשיו" היא עונה ברצינות גמורה
ומחביאה את החטיף המצופה שהיא רכשה, "לא עדיף שתאכלי ארוחה
נורמלית מאשר את הוופלה הזאת שאת מחביאה?" אני שואלת בהתרסה "
זה חטיף אנרגיה" היא עונה לי .
הגענו אל הלובי של המלון וחיים ממתין לנו בקוצר רוח, אני
מכירה לו את אפרת ומתבוננת מהצד במפגש המוזר בניהם, חיים פותח
עיניים גדולות ובראשו בטוח עברה המחשבה " מאיפה היא צצה לי
פתאום" ואני מתחילה לחוש אי נוחות מסוימת, אולי היינו צריכים
להודיע לו מראש על התוספת הנחמדה שהבאנו איתנו, אך חיים
בינתיים מתאפס על עצמו, מחייך אל אפרת כאילו זה היה ברור שגם
היא מוזמנת. אפרת לעומת זאת לא מייחסת שום חשיבות לעוויות
הפנים של חיים וחיוך מזמין נסוך על פניה מאוזן לאוזן.
באותו רגע אני כבר יודעת, זהו, יש לנו כאן זיווג.
אפרת ואני יושבות במרפסת, מתבוננות בליאור וחיים שצועדים ליד
הבריכה לכיוון היציאה, אל הסופר-מרקט בכדי להביא מצרכים
חיוניים, אני הזמנתי חלב בשביל נס הקפה, בעוד אפרת "בדיאטה"
אז היא לא זקוקה לכלום.
"נו, אפרת, מה את אומרת על חיים?" אפרת מתחילה להסביר שהוא
ניראה לה "בסדר גמור" והיא חושבת שיכול לצאת משהו וממשיכה
להסביר עד שהיא התחילה לגלוש לפנטזיות לא מציאותיות וכאן כבר
הפסקתי להקשיב לה, בקנאה רבה התבוננתי במתרחצים בבריכה, באמצע
החורף הקר הזה, מי היה מאמין שכל כך חם באילת, ורק אני לא
הבאתי בגד ים, ועל אפרת אין מה לדבר, כל עוד היא "בדיאטה" היא
לא לובשת בגד ים.
אפרת ממשיכה לקשקש ברקע ואני מדמיינת לי מה הייתי עושה למציל
הזה שמתהלך לו מול העיניים שלי, ועוד עם השיער הארוך שלו, יש
לי חולשה לגברים עם שיער ארוך, אני מתמוססת לידם, המחשבה
שעוברת בראשי ברגע שאני רואה את עיניו מופנות מעלה לכיוון
המרפסת שאנו יושבות בה " לעזאזל אני עם טרנינג ולא מאופרת"
כבר מאוחר מדי, הוא מגניב מבט מעלה ומתחיל להתקרב לכיוון שלנו
" טוב, אם הוא הבחין בי כאשר אני עם טרנינג, אז כאשר אני אתלבש
בכלל הוא יפול" אני מחייכת לעצמי,
אפרת ממשיכה לדבר, ואני ממלמלת מדי פעם הברות הזדהות עם השיחה,
המציל נעמד מול המרפסת מפזר את שערו שהיה קשור בגומייה, "
הנה הוא מתחיל בהצגת הראווה" אני משועשעת ובד בבד
מתמוגגת מהנאה, "אחח" אני נאנחת, ואפרת ממשיכה לדבר ,
" איך היא לא שמה לב להצגה שמתרחשת מול עיניה ?! "
אני מפסיקה את רצף דיבורה ומכריזה: " תסתכלי על היצור
השמימי הזה... אחחח... אם הייתי כאן לבד..." אפרת
מתבוננת במציל במבט האדיש ביותר שראיתי בחיים, מדליקה סיגריה
וממשיכה לדבר על חיים, " מה חיים, מה חיים?!"
המוח שלי זועק " הבחורה הזאת עיוורת לגמרי"
ליאור וחיים חוזרים עם שקיות מלאות, בורקסים, עוגות, ממתקים
ועוד מיני מטעמים, הקפה נמזג אל כוסות , חיים זורק לחלל
האוויר "החלטנו על סידורי השינה, הנשים ישנות בחדר הפנימי
ואנו נישן בחדר החיצוני" , אני לא חושבת אפילו להתחיל
להתווכח, הוא רוצה להיות הג'נטלמן שיהיה, " מי אמר שלא כייף
להיות אישה, אנחנו נישן לנו במיטה הגדולה עם המזרון הקפיצי,
בעוד שני הגברים ישנו על ספות הנפתחות למיטה." אני מקבלת את
הצעתו האדיבה בחיוך עדין, רק שלא יבחין עד כמה ההצעה שלו גורמת
לי לשמחה לאיד.
אני חוזרת אל המרפסת עם כוס הקפה בידי וליאור אחרי, "קארין,
תיראי את המציל הזה, איזה חתיך" "ראית אותו?" ליאור שואל.
" לא" אני משקרת "איפה?" ובראש שלי חולף דיאלוג "
מה אני עיוורת, בטח שראיתי, ומה הייתי עושה לו... אם לא היית
כאן"
"ליאור תתקשר אל מיכל"
מיכל היא חברת פורום המתגוררת באילת, והחלטנו שאם אנו יורדים
עד אילת אז כבר באותה הזדמנות נפגוש גם את אותה אישה קסומה
שכותבת איתנו בפורום.
ליאור משוחח עם מיכל בטלפון ומודיע " מיכל בדרך לכאן, והיא
מתרגשת מאד לקראת המפגש"
נכנסתי למקלחת זריזה ולהחלפת בגדים, אני יוצאת מהמקלחת ומאיצה
באפרת ללכת גם להתקלח, כי עוד מעט אנו יוצאים למפגש, אפרת
באמצע שיחה עם חיים וממש לא מעניין אותה להתקלח עכשיו.
טלפון ממיכל מודיע שהיא ממתינה לנו בכניסה של המלון , ליאור
ואני ממהרים לפגוש בה ואפרת מחליטה שהיא זקוקה למקלחת, חיים
מתנדב להמתין איתה בחדר עד שתסיים את הכנותיה וליאור ואני
יוצאים אל הלובי.
"ליאור, נו... ניראה לי שזאת האישה שיושבת שם לבד"
"לא ניראה לי, היא אמרה שהיא ממתינה בחוץ"
"אני אומרת לך, היא מחייכת אלינו"
"מיכל?"
"כן" עונה האישה הקסומה בקול עדין להפליא, אנחנו ניגשים לעבר
פינת הישיבה ואני בלי לחשוב פעמיים נושקת לה על לחייה ובאותה
הזדמנות דורכת לה על הרגל " שיט, אני והשלומיאליות שלי, הייתי
חייבת להרוס את הרגע הקסום הזה" חושבת לעצמי ומחייכת את החיוך
הכי זוהר שיכולתי להוציא לאחר לילה שלם ללא שינה.
חיים ואפרת מגיעים אל הלובי לאחר זמן מה, ואנו מחליטים ללכת
לשתות קפה באחד מבתי הקפה שבעיר.
אנחנו צועדים לעבר הקניון, ועולים לאחת הקומות העליונות,
" אם עכשיו יהיה כאן מתאבד שיחליט לפוצץ את כולנו, זה יעשה
פרסום רב לפורום, ארבעה חברי פורום שירה ארוטית ועוד מישהי,
יתנוסס בכותרות העיתונים" אני מהרהרת לעצמי, ומעדיפה לא לומר
מילה .
אנחנו יושבים במרפסת הקניון, חיים וליאור מלקקים בתאווה גלידה,
אפרת שותה נס קפה, אני שותה מילקשיק ורק מיכל מסתפקת במים.
השיחה זורמת לכל הכיוונים האפשריים, בליל של נושאים, "מעניין
מה היא חושבת עליי, אני בטח נראית זוועה, לילה שלם בלי שינה,
לא מאופרת, אוף... הייתי צריכה לישון קצת לפני שפגשתי אותה"
אני חושבת לעצמי ומסתכלת על מיכל שפניה קורנות " בטח
שקורנות, היא ישנה כל הלילה בעוד אני שמעתי את ליאור מדבר"
אפרת משוחחת עם מיכל, לא שמעתי על מה, גם בגלל המחסור העצום
שלי בשינה וגם בגלל כל ההרהורים האלו שחולפים לי בראש כל הזמן,
לפתע שולפת אפרת מהתיק שלה חפיסת קלפי טארות ומתחילה לעשות
פריסה למיכל, לא הספקתי אפילו להיות המומה ואפרת כבר התחילה
בקריאה. "הייתי צריכה להשאיר אותה בבית, ידעתי שהיא תעשה לי
פדיחות" אני מסתכלת באפרת במבט הכי מאיים שלי, והיא, כלום, לא
מתייחסת בכלל וממשיכה בקריאה.
מיכל ההמומה ממלמלת, בתשובה לשאלתה של אפרת " כן, זה נכון מה
שאמרת, כן, יש משהו בזה"
והמבט החרד שלה מופנה אל בקבוק המים שהיא אוחזת בידה.
פחות מחמש דקות לאחר "הקריאה" של אפרת אנחנו נפרדים ממיכל,
ואני חושבת לעצמי " היא חושבת שאנחנו ארבעה אנשים מוזרים, אני
בטוחה שהשארנו עליה רושם רע" ואנו נפרדים כשבלבי הרגשת
החמצה.
אנחנו חוזרים אל החדר במלון, הדלתות של החדר הפנימי נסגרות,
הוילון מוגף ואני צוללת סוף סוף אל השינה. אני מתעוררת ויוצאת
אל החדר החיצוני, אפרת וחיים ישובים במרפסת וליאור צופה בסרט
המוקרן על מסך הטלוויזיה, "איך ישנת?" אני שואלת את ליאור
ומקווה שהוא לא יענה שהגב שלו נתפס או משהו כזה, מהמיטה הלא
נוחה שהוא שכוב עליה, "אחלה" עונה ליאור וחיוך על פניו.
אפרת נכנסת אל החדר ומכריזה : "טוב, אני הולכת לישון עכשיו"
, "מה את הולכת לישון עכשיו?!" אני שואלת בבהלה " מה, לא
ישנת?" , "לא, דיברתי עם חיים, ועכשיו אני הולכת לישון" עונה
אפרת באדישות, נכנסת אל החדר הפנימי וסוגרת אחריה את הדלת.
הערב יורד, ארבעתנו יושבים במרפסת בבגדי ערב חגיגיים, שותים
נס קפה ומתכננים לאן יוצאים, החלטנו שהולכים לאכול פרות ים,
נסענו למרכז העיר לחפש מסעדה המתמחה בשרימפסים, בעודנו צועדים
בטיילת תרים אחר מסעדה, ניגשת צעירה ומגישה לנו שובר הנחה של
10% במסעדת דגים, החלטנו לגשת לראות במה מדובר,
"לא ניראה לי המקום, המסעדה ריקה מאדם, וכשאין תחלופה של
אנשים במסעדה, התוצאה הברורה היא, אוכל לא טרי" אמרתי
בהפגנתיות, חיים נכנס אל המסעדה בעודו זורק משפט לאוויר " אם
אנחנו כבר כאן, אז בואו ניכנס לראות" , ליאור מביט בי במבט
מבין ואומר "גם לי לא נראית המסעדה הזו" , אנחנו נכנסים למסעדה
אחרי חיים, בעל המסעדה מהנהן לשלום וחיים ניגש אליו ושואל "
איך האוכל, טרי?" בעל המסעדה מבטיח בחגיגיות שהאוכל מעולה
ושאין אנשים כי עדיין מוקדם, יצאנו אל המרפסת של המסעדה
והתיישבנו על הכיסאות הגבוהים כשמסביבנו הים, (המסעדה ממוקמת
על חצי אי בתוך הים כששביל ארוך מקשר בינה לבין האדמה).
תוך שתי שניות מרגע ההתיישבות, ראשי התחיל להסתחרר עקב הגלים
ברקע, הודעתי חגיגית
" אני לא מסוגלת לשבת כאן" קמתי בקושי רב מהכסא הגבוה, אוחזת
בחוזקה בשולחן,
"רק שאני לא אפול עכשיו ואעשה לעצמי פדיחות" , נכנסנו
פנימה אל המסעדה, מתיישבים אל שולחן ערוך במפה כשנר ופרחים
מקשטים אותו, הזמנו בקבוק יין אדום, אפרת וחיים הזמינו מנה של
שרימפסים על האש, ליאור החליט על מנה של קלמרי ברוטב, ואני
הזמנתי שרימפס ברוטב שום ויין, לאחר כוסית אחת של יין, ליאור
כבר התחיל לזמזם לנו שירים בעודו מטלטל את גופו לקצב המנגינה,
חיים מתרכז באוכל שלו ואפרת ואני מסתכלות אחת על השניה, אני
בטוחה שעברה לה אותה המחשבה כמו שלי ,
" איפה הויסקי?!"
תפוחי האדמה שהגישו לנו לא היו חמים, חיים ביקש מהמלצרית לחמם
אותם שנית, המלצרית חזרה עם צלחת תפוחי האדמה האפויים, ואז
לתדהמתנו גילינו שהם לא אפויים כיאות, חיים קרא שוב למלצרית
וביקש להחליף את תפוחי האדמה בטענה , " ששכחו לאפות אותם"
המלצרית גילתה יוזמה והציעה שבמקום תפוחי האדמה היא תביא לנו
צ'יפס, טעמתי את הצ'יפס בחרדה שמא גם הפעם משהו לא יהיה בסדר,
וראו זה פלא הצ'יפס היה מעולה, התנחמתי בעובדה זו שלפחות משהו
אחד במסעדה הזו טעים, לאחר השרימפס הצמיגי שבושל יתר על המידה
והסלט שגרגירי החול הורגשו בו, עקב עצלנותו של הטבח לשטוף את
החסה כמו שצריך, כשחיוך נסוך על פניי הודעתי חגיגית " היין
והצ'יפס הצילו את המצב" , ליאור מסתכל עליי בתמיהה ואומר : "
דווקא היה טעים" אפרת רק ממלמלת הברות לא ברורות וחיים קובע
שהאוכל לא מספיק "סופיסטיקייטד".
לאחר שיחה ארוכה בנושא ספרות ושירה, חיים מזמין את החשבון,
החשבון מגיע בתוך תיבת עץ קטנה ועליה רשומים באותיות גדולות "
החשבון לא כולל טיפ, תודה" ליאור מוציא את הארנק ושם כסף על
השולחן, בעוד חיים מרוכז בחשבון, "היי, יש כאן טעות" חיים קורא
בניצחון. אנחנו בודקים את החשבון בשנית ומגלים שהוסיפו לנו 10%
, קריאה למלצרית על ידי חיים כמובן, והיא מסבירה לנו שה-10% זה
שרות, "אז זה כולל טיפ" אני מבהירה "לא, זה לא כולל טיפ, זה
כולל שרות " חוזרת על ההבהרה המלצרית "אולי תסבירי לנו מה זה
שרות" מבקש ליאור והמלצרית בפשטות מסבירה ששרות זה המפה,
הפרחים והנר ששמו לנו, "אז אם היינו יושבים בחוץ, שם אין מפה,
פרחים ונר, אז לא היינו משלמים שרות?" חוקר ליאור "לא, גם אז
הייתם משלמים שרות" מכריזה המלצרית, כאן חיים התחיל להתחמם
ודרש לדבר עם בעל המסעדה,
אנחנו ממתינים כעשר דקות ובעל המסעדה לא מופיע,
ניגשת אישה שרק לפני כמה דקות צעקה על הילד הקטן שהסתובב בין
השולחנות מחופש למלצר, "מה אתה מדבר ככה, שקט זה לא יפה" גערה
בילד האישה " את משוגעת, כמעט והרגת אותי" זעק הילד מבוהל,
בעוד היא מנסה לכבות את האש שהתלקחה על הכיריים הגדולות.
"אפשר לעזור?" שואלת האישה וחיים דורש לדעת מי היא בכלל, "אני
אישתו של בעל המסעדה" עונה האישה בשחצנות, חיים מחליט שהוא
מעוניין לשוחח עם בעל המסעדה, זה שהבטיח שהכל יהיה מעולה.
ורומז על כך, שהוא נורא רוצה לחקור את עניין הטיפ, בתור
עיתונאי הוא קובע שזה יהיה ממש מעניין לפרסם את המקרה הזה.
האישה שומעת את המילה עיתונאי, ורצה להזעיק את בעלה.
בעל המסעדה מסביר ששרות זה לא טיפ, "כן, החשבון כולל שרות וזה
מתחלק בין כולם, וטיפ זה אקסטרה על השרות." טוב, לאחר שהבנו
זאת, חיים מוציא את שובר ההנחה של ה-10% הנוספים שקיבלנו מאותה
צעירה בטיילת, עשינו את החשבון מחדש והחלטנו ששרות זה טיפ
בשבילנו.
ליאור מכריז בניצחון: "הרווחנו 100 ש"ח, עכשיו נלך לבזבז אותם
"
אנחנו יוצאים מהמסעדה וקולות הצחוק שלנו מהדהדים בשקט שמשתרר
מסביבנו, רק אפרת זעופת פנים, טוענת שזה ממש קטע מכוער ובא לה
להקיא את כל השרימפסים שהיא אכלה, "מה קטע מכוער" אנחנו פוצחים
במקהלה, "את לא מבינה שניסו לעבוד עלינו?" "משלמים וזהו",
טוענת אפרת.
אני פוצחת בצחוק מתגלגל ואחרי ליאור וחיים, "בחיי שקטע גדול,
אני עוד אכתוב את זה בפורום" אני אומרת.
עצרנו בסופר-מרקט, זה שליד המלון, נעמדנו ליד מדף המשקאות
מתלבטים מה לקחת, אפרת מציעה בקבוק וודקה ורד בול, ליאור
מוציא את ה- 100 ש"ח ומגיש לקופאית, מחייך חיוך ממזרי ואומר
"החשבון יצא רק 99 ש"ח , יש לנו עוד שקל לבזבז"
אנחנו עולים אל החדר במעלית שמשמיעה צלילי צוללת , ליאור, חיים
ואני משמיעים קולות הזדהות עם המעלית בקריאות חמות של "
או...אוהה...או" ורק אפרת מגהקת, ומסבירה לנו שהשרימפסים עולים
לה ובא לה להקיא, "רק שלא נקבל הרעלת קיבה" חולפת במוחי
המחשבה.
אפרת רצה לשירותים להקיא, חיים שזקוק באופן מידי לשירותים
מצהיר שהוא הולך לחפש שירותים ציבוריים, ליאור מתחיל בהכנת
המשקאות ואני פונה אל חדר האמבט לבדוק אם אפרת זקוקה לעזרה
בהקאה, אפרת כורעת מעל האסלה בפנים חיוורות וממלמלת " מסכן
חיים, לא מספיק שהתלבשנו לו על החדר, עכשיו הוא גם צריך להשתמש
בשירותים ציבוריים"
ליאור מגיש לכולם כוס רד בול עם וודקה, "אלי מקביל" מרצדת על
המסך, ליאור מביע דעה שזה ממש דוחה עד כמה שהיא רזה, אפרת
מתעוררת לחיים ושואלת "מה, אתה חושב באמת שהיא רזה מדי?!"
אני עונה במקומו "בטח שזה דוחה" ומהרהרת בשקט שלא היה מזיק לי
להוריד איזה קילו שניים.
חיים מתחיל להסביר לאפרת מה משמעות "השרשור" שבפורום, אפרת
נדלקת על הרעיון וחיים מוציא דפים וכלי כתיבה והם ניגשים
למלאכה, חיים מתחיל בכתיבה ולאחר דקות מספר מעביר את הדף לאפרת
שתמשיך במשימה.
ליאור נירדם על הספה הנפתחת באמצע הסרט, לבוש בבגדיו ונעליו,
אפרת וחיים שקועים בכתיבה ואני פניתי אל החדר הפנימי מתכוננת
לשינה.
בוקר, אני מקיצה לקולות חיים וליאור המשוחחים נמרצות על חווית
הטבילה בג'קוזי הממוקם ליד הבריכה, כשהקפה הראשון של הבוקר
בידי אני מתיישבת במרפסת בעוד חיים מתחיל לשפוך את כל חוויותיו
מאמש "אז הלכנו לישון בשלוש לפנות בוקר" הוא מבשר ופניו
קורנות מאושר, חיים מתחיל לחקור אותי על חווית השינה שלי, אני
עונה בהברות ה- "מממ" המפורסמות שלי, חיים לא מתייאש וממשיך
ברצף תחקורו השוטף, אני אוחזת במשקפי השמש שהיו מונחים על
השולחן הקטן מרכיבה אותם על עיניי ומחליטה לשתוק, ליאור "האביר
בשריון הכסוף" מחליט להיחלץ לעזרתי ומספר לחיים בעדינות "שיש
אנשים שאוהבים שקט בזמן שהם מתחילים לעבור את הלם השינה"
אפרת משמיעה קולות התעוררות מהחדר הפנימי ואני מחליטה שיהיה
מאד מנומס "לבדוק מה שלומה" ובורחת מרעש הקולות שחיים ממשיך
להשמיע.
"קארין, כואבת לי הבטן" מיללת אפרת
"לכי לשירותים" אני אומרת בקולי האימהי
"אבל הם כאן, את יודעת... אני מפחדת שיצא לי... נו... את
יודעת... נוד" מצחקקת אפרת בשקט
אני תופסת את הבטן ומתחילה לצחוק
"האמת... גם אני מה זה צריכה" אני אומרת והצחוק שלי כבר מתחיל
להתגלגל
אפרת ממשיכה בתיאוריי הקיבה הלוחצת עליה וכל תיאור נוסף מעלה
את טון הצחוק המתגלגל שלנו
"ששש...הם ישמעו אותנו" אני לוחשת לה בקושי רב בין צחוק לצחוק
חיים ששומע את הצחוק שלנו מחליט להוסיף שמחה לצהלת הבוקר
וצועק: "אוהה... הבנות קמו עם מצב רוח טוב"
"כן, מצב רוח מהתחת" אני מסננת מבין שיני אל אפרת ששרועה על
המיטה מתגלגלת מצחוק.
אני מכינה קפה נוסף לעצמי ומגישה לאפרת את הקפה הראשון שלה
לבוקר זה, "הלכנו לישון בחמש לפנות בוקר" אני שומעת את אפרת
מספרת לליאור "מה חמש בבוקר, חיים אמר שלוש" אני מתקנת את
שגיאתה של אפרת, חיים ואפרת מתחילים להתווכח באיזה שעה בדיוק
הם עלו על יצועם, "אני מבינה שהויכוח הזה לא ייגמר" אני מהרהרת
לעצמי ונחלצת להרגעת הרוחות "טוב, מה זה משנה מתי הלכתם לישון,
תנו לקרוא מה כתבם בשרשור" אני דורשת, "זה אישי" אפרת קובעת.
"אני לא רוצה את הבחורה הזו בפורום שלי" אני מהרהרת " בטח
היא מסוג האנשים שכותבים ואחר כך מתחרטים ומוחקים את ההודעות
שלהם"
אני קובעת לעצמי עובדה שטוב שיש אנשים שלא אוהבים את האינטרנט,
ומחליטה לא לומר יותר מילה בנידון.
אני נכנסת לחדר האמבט, מתכוננת ליום שהחל זה מכבר, ברקע אני
שומעת את ליאור מדבר
"אני לא מבין משהו, זה שנרדמתי בלי להתפשט וקמתי עם תחתונים,
מילא, אבל איך זה שהחגורה שעל המכנסיים סגורה?" לאחר דקות של
שקט, אני שומעת את ליאור מצחקק ברקע ומסביר לעולם "ואהה... זה
המכנסיים של חיים"
ולי ישר טסות מחשבות בראש "רגע, שאני אבין משהו, כשחיים מוריד
את מכנסיו הוא פותח את החגורה ומשאיר את החגורה על המכנס, ואז
סוגר את החגורה בחזרה ותולה את המכנס בארון?!"
"טוב, תמחקי את הסרט הזה מהראש שלך" אני קובעת לעצמי בתור טובה
אישית.
ריחות האוכל המתמזגים באוויר הצלול של הבוקר, עולים באפי ואני
ממהרת אל הסלון, להפתעתי אני מגלה שארוחת בוקר מדושנת מפארת
את השולחן, בעוד אפרת ואני מתכוננות אל היום החדש בחדר האמבט,
טרחו הגברים בהכנת חביתיות, סלט ירקות קצוץ דק ועוד מיני
מטעמים.
ליאור חיים ואני יושבים אל שולחן האוכל, בעוד אפרת מצהירה "אני
לא אוכלת"
אני מנסה בעדינות להסביר שהסלט ממש לא משמין ומעדיפה לשתוק
לאחר המבט המאיים שאפרת נועצת בי.
"מה עושים היום?" ליאור שואל וחיים מנדב מידע על להקת ציפורי
פלמינגו שהגיעה מאיזה מקום, במיוחד בשבילנו. "טוב, הולכים
לצפות בציפורים" מחליטים כולם.
"מה לי ולציפורים, אני הולכת למות משעמום היום" אני מחליטה
לזרום עם הזרם, שיהיה...
הרכב פונה אל "פארק מים" , מחוץ לשערי העיר אילת, אנחנו
מחנים את הרכב וצועדים פנימה אל הפארק, נעמדים מול ביצה תרים
אחר "הפלמינגו" , חיים ליאור ואני מתבוננים כל אחד בתורו בעדשת
המצלמה של חיים, עדשת זום המהווה לנו תחליף למשקפת, ליאור
פתאום מבחין שאפרת לא נמצאת לידנו ומתחיל לקרוא בקול מודאג "
אפרררת, אפררת" ,
הציפור היחידה שנחה באמצע הביצה מתעופפת בבהלה לשמע הצעקות,
ליאור ממשיך לקרוא לאפרת ומתקרב אל שביל צר המוביל אל תוך סבך
שיחים, ונתקל באישה האוחזת בידה מצלמת זום ענקית,
אני לבינתיים ממשיכה לחפש את אפרת ומקווה שלא נמצא אותה תקועה
בתוך הביצה כשרגליה ממאנות לזוז, אפרת צצה פתאום מאחד השבילים
הקטנים ואומרת "הלכתי לבדוק את הנוף".
ליאור מתקרב אליי והאישה לידו ומבשר בקול חגיגי " היא אומרת
שאין כאן ציפורים, כי יש כאן תנועה רבה מדי של אנשים" ומוסיף
באותה נשימה שיש מקום אחר בו נוכל לפגוש את הפלמינגו.
ליאור במחווה של ספונטניות מציע לאישה החביבה להצטרף אלינו
לנסיעה והיא מהנהנת בהסכמה.
אנו ממשיכים בנסיעה מחוץ לשערי אילת, לכיוון אחת בריכות המים,
שאותה האישה החביבה מכוונת אותנו אליה. אני פונה אחורה
ומתבוננת בפניה של האישה הזרה, "היא נראית כבת 40 לערך, גוף
מוצק וחתיכי ופניה נאים מאד" אני קובעת לעצמי וחושבת שהיא ממש
מתאימה לליאור שיושב לידי ואוחז בהגה.
ליאור מתחיל לחקור את האישה החביבה מה היא עושה בדיוק, "אני
ביולוגית" עונה האישה.
אנחנו מגיעים אל "בריכת המים" ועשרות ציפורים מתגלות לפנינו,
"הביולוגית" מורה לנו להמשיך לשבת ברכב, שמא הציפורים ייבהלו
למראה אדם ויתעופפו להם משם.
אפרת מחליטה שהיא "יודעת יותר טוב" מאותה הביולוגית ופותחת את
דלת המכונית בכדי לצאת, ליאור שעד לרגע זה היווה דוגמא
לסובלנות עד אין קץ, מאבד את שלוותו, ושואג על אפרת " שבי
בשקט"
אני המומה שסוף סוף מישהו הצליח להוציא את ליאור משלוותו
ומהרהרת בציניות "שלאפרת יש גם צדדים טובים, בסופו של דבר"
כמה דקות של התבוננות במשקפת המקצועית שהביולוגית טרחה להציע
לנו, הבהירו לנו שמיצינו את העניין,
אחרי תהיות רבות מה עושים הלאה, החלטנו ללכת לפארק תמנע,
הביולוגית לא הראתה שום סימני תזוזה מהרכב, התחלנו בנסיעה לעבר
פארק תמנע בעוד לביולוגית ברור שהיא מצטרפת אל הטיול, אף אחד
מאתנו לא טרח לשאול אותה אם זה בסדר שככה אנו "חוטפים" אותה
לאורו של יום.
בפארק הספקנו לראות את הסרט המוצג שם, לחקור את החפירות,
הפטרייה, ועוד פינות חמד הפזורות ברווחי הפארק.
הגענו אל עמודי שלמה, ובעוד אפרת נלחמת במישור התלול שניגלה
בפניה, אני מבחינה שהביולוגית מחייכת לעצמה, "על שום מה
החיוך?" אני שואלת "אני בודקת את הדינמיקה של הקבוצה" עונה
היא, במבט משועשע.
"כן, הדינמיקה של הקבוצה... ארבעה אנשים, מכל קצוות הארץ שהדבר
היחיד שמקשר אותם זה אהבתם לכתיבה" אני מהרהרת.
"הכתיבה" אני אומרת לביולוגית, "הכתיבה זה הדבר שמקשר בנינו".
הביולוגית לא יורדת אל סוף דעתי ושואלת "רגע, מאיפה אתם?" ,
ליאור ששומע את שאלתה עונה בגאווה "אנחנו מדאבל יו דאבל יו
דאבל יו- הייד פארק"
"הייד פארק?!"
חוזרת אחריו הביולוגית כשעל פניה נסוך מבט מבולבל יותר ממה
שהיה.
באותו רגע נזכרתי בסטיקרים שקיבלתי מזיו, זיו הוא אחד מבעלי
האתר הייד- פארק, באחד מפגישותינו המוקדמות הוא הגיש לי בגאווה
סטיקרים ירוקים הנושאים את הכתובת:
http://www.hydepark.co.il
את אותם הסטיקרים טרחתי לסחוב עד אילת במזוודתי, אך בטיפשותי
הרבה שכחתי אותם טמונים עמוק במזוודה שבחדר המלון.
"אוף....." אני אומרת, "שכחתי את הסטיקרים במלון, היה יותר קל
להגיש לה סטיקר מלהתחיל לספר לה את כל הסיפור, לא?!" אני מפנה
את טענתי אל ליאור.
ליאור מחייך אלי בהבנה ומתנדב להסביר לביולוגית, אך הביולוגית
עדיין לא ממש מבינה ורק חוזרת על משפט קבוע "שירה זה ממש לא
הקטע שלי" ליאור מבין שאין טעם בניסיון ההסבר שלו ואפילו לא
טורח להסביר לה שמדובר בשירה ארוטית.
אני החלטתי ביני לבין עצמי שאם הוא לא הזכיר שמדובר בקורטוב של
ארוטיקה, סימן שהוא מנסה להרשים אותה, ולבי החל לנתר בשמחה על
הזיווג הבא שיצא מהטיול הזה.
המשכנו אל "המשכן" , פינת חמד חדשה המציגה שיחזור של "אוהל
מועד"
אך לצערנו גילינו שהאתר סגור, ליאור תפס יוזמה וטיפס על תל
אבנים בכדי לצפות באוהל המשוחזר וכולנו אחריו,
"הגיע הזמן לתמונה" החלטנו יחדיו בעודנו עומדים על תל האבנים,
ליאור הגיש את המצלמה לביולוגית וביקש ממנה לצלם את כולנו,
"רגע" קראתי "התמונה הזו הולכת להתפרסם בפורום" החלטנו שאנו
לא מעוניינים בחשיפת פנינו, אחרי שאלות של " אז מה עושים?"
הצעתי
"בואו נצטלם מאחור"
הידקתי את המכנסיים על הישבן שלי, הבלטתי אותו החוצה "נו,
לפחות שהוא יצא יפה בתמונה" חשבתי לעצמי והפננו כולנו את הגב
לביולוגית.
משם המשכנו אל המאהל שנמצא בקרבת האגם בפארק תמנע והזמנו פלטת
לבנה עם חמש פיתות עיראקיות,
אפרת מזגה לעצמה קפה שחור מהקומקום שעמד על שולחן השרות העצמי,
והתיישבה לידנו, "אני לא אוכלת" חזרה על הפזמון והביטה במבט
זעוף על שתי הנשים הצנומות שיושבות לידה וזוללות בתאווה.
"יש לנו פיתה מיותרת" הודעתי בקול משועשע וארבעה ידיים הושטו
אל סלסלת הפיתות.
השמש שקעה והחושך אותת לנו שהגיע הזמן לזוז, נכנסו אל הרכב
בשיירה, ליאור הנהג שלנו, החל לנהוג ברכב לכיוון אילת, בחזרה
למלון.
"את לא צריכה להתקשר הביתה שלא ידאגו לך?" אני שומעת את ליאור
שואל את הביולוגית
"לא, אין אף אחד" עונה הביולוגית ומוסיפה "רק החתול"
הלב שלי שרק מקודם ניתר בשמחה, נתן קפיצה נוספת "זהו, היא לבד,
וליאור בטוח חושב כמוני ומתכנן את הצעד הבא" צהלתי בקרבי.
אנחנו מגיעים לפתח המלון, ליאור שואל את הביולוגית "איפה את
גרה? אני אקפיץ אותך" קובע בלי לחכות לתשובה,
אני יוצאת מהרכב כשחיוך של אושר נסוך על פניי, אפרת פותחת את
הדלת האחורית יוצאת וטורקת אחריה את הדלת.
אני ממתינה ליד הרכב שחיים יצא, חיים מחליט שהוא נשאר ברכב,
ולפני שאני מספיקה לפתוח את הפה שלי, הרכב נוסע.
אפרת ואני עולות לחדר, בעודנו במעלית אפרת מזכירה לי את הצורך
הדחוף בשירותים "אני ראשונה" אני קובעת ומוסיפה "טוב שהם
השאירו אותנו קצת לבד" אפרת מהנהנת נמרצות בראשה.
אפרת ואני יושבות בסלון כשבטננו "קלה" יותר, ליאור וחיים
נכנסים אל החדר מחויכים, "היא מאד נחמדה, - הביולוגית" אני
פונה אל ליאור "כן" ליאור עונה וחיוך על פניו, ובעודו מתקרב אל
האוזן שלי לוחש " חיים החליף איתה טלפונים והבטיח לשמור איתה
על קשר"
תיאוריית השדכנית שלי התנפצה באחת ופניי נפלו
"מה חיים, מה חיים?!" המוח שלי זועק "אבל אני תכננתי
שליאור..."
התיישבנו במרפסת וכוס הקפה הנצחית בידי, ליאור נזכר בקלפי
הטארות של אפרת ודרש "קריאה" , אפרת הסבירה ששבת , ובשבת לא
קוראים בקלפים, "ליאור" קראתי "בא אני אקרא לך בקפה"
צייצתי בעליצות ובאוחזי בספל הקפה שבין ידי קראתי "ליאור
שומע?!" חיים וליאור פצחו בצחוק לשמע הבדיחה הנדושה ורק אפרת
הסתכלה בי במבט רציני שאומר "אני מדיום מדופלמת, יש לי תעודות
על הקיר" משכתי בכתפיי לעברה כאומרת "נו, מילא".
ליאור קבע שהוא חייב לתפוס תנומה לשעה קלה, לפני הנסיעה חזרה
הביתה, נשכב על המיטה המתקפלת ונירדם.
לאחר כשעתיים ליאור מתעורר, ניגש אל אפרת והם צועדים אל החדר
הפנימי סוגרים אחריהם את הדלת
ושקט משתרר.
"מה הם עושים שם?" שאלתי את עצמי מבוהלת "אפרת הזאת..."
ניגשתי אל הדלת הסגורה, שאפתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
אפרת וליאור יושבים על המיטה הגדולה וקלפי הטארות פרוסים
לפניהם, הזכרתי להם בקול רועד שקבענו זמן יציאה וכבר מאוחר,
אפרת וליאור מרימים את עיניהם מהקלפים ומהנהנים ללא קול, יצאתי
את החדר וסגרתי את הדלת מאחורי.
"אני מקווה מאד שהיא לא תתחיל לדבר שטויות" ניחמתי את עצמי
ליאור פורץ מהחדר חיוור, בעוד אפרת משתרכת אחריו
"אבל אני אומרת לך, זה מה שראיתי", אומרת אפרת ומחייכת.
"אבל זה בכלל לא בתכנון שלי, מי חשב על דבר שכזה?!"
ליאור ההמום ממלמל.
"היי מישהו מוכן להסביר מה קורה כאן, אפשר לחשוב מה היא כבר
אמרה לך? "
אני שואלת בחצי בהלה, חצי משועשעת. ובמוחי עוברים אלפי תסריטים
גרועים למה שארע שם בחדר הסגור.
ליאור עומד באמצע החדר ידיו פרושות לצדדים " את לא תאמיני מה
היא אמרה לי, את פשוט לא תאמיני", הוא מביט בעיני בחרדה גדולה
ואומר: " היא אמרה לי שעד סוף השנה אני מתחתן"
בעודי מנסה לעכל את פיסת המידע, אני מרגיעה את ליאור
"אבל אם זה לא מה שתכננת, אז איך זה יצא לפועל?!"
ליאור ממשיך אחוז תזזית, "אבל, זה לא מה שתכננתי, ממש לא
בתכנון שלי"
המבט שלי מחפש את העיניים של אפרת, "בא לי להרוג את הבחורה
הזו"
"ליאור" אני אומרת בקול הכי רגוע שיכולתי להוציא ברגע זה
"תירגע, זה שהיא אמרה, זה עדיין לא אומר שזה מה שיקרה"
ליאור אוחז בכתפיי, סוחב אותי אל חדר האמבט, סוגר אחריו את
הדלת ואומר:
" קארין, תנחשי עם מי היא אמרה לי שאני מתחתן"
"נו... עם מי?"
"תנחשי" מפציר בי ליאור ומבטו החודר גורם לי לחשוק באיזו
רעידת אדמה שתבלע אותי
אני ממלמלת משפטים לא ברורים ומתחילה לחפור ברגלי ברצפת האמבט
"נו... תנחשי כבר" דורש ליאור בחוסר סבלנות
"ליאור, אני..." אני מתחילה להגיד והקול שלי גווע
"נו, תנחשי" והפעם קולו עולה בטון אחד
אני מתבוננת עמוק לתוך עיניו של ליאור, מנסה להעביר לו את
מצוקתי הרבה, תחת עיניו החוקרות, מנסה להבין מה עובר לו עכשיו
בראש.
"תבין", אני מתחילה להסביר, "לאפרת יש דמיונות פוריים, והיא
כבר תחקרה אותי על מערכת היחסים בנינו, ואמרתי לה מפורשות שאנו
חברים טובים בלבד"
העיניים שלי שוב מחפשות רשת ביטחון להיאחז בה, אני משפילה מבט
וממשיכה
"אמרתי לה לא לעשות שטויות, כל פעם היא הורסת לי " אני אומרת
בקול מילל
אני מרימה את עיניי ופוגשת בעיניו של ליאור,
תמונות רצות במוחי וחצאי משפטים שאפרת השמיעה ביומיים האחרונים
מהדהדים בראשי, בעודי מנסה לסדר את התמונה הסופית בראשי אני
מבחינה בנצנוץ שובב בעיניו של ליאור, אני נאחזת בנצנוץ הזה כקש
הצלה וצועקת:
"אני יודעת"
ליאור ממתין לתשובתי הסופית ורק "ה- נו ווו " המתמשך נשמע
מפיו
אני מחייכת אל ליאור, חיוך מלא הקלה ואומרת:
"היא אמרה שאתה תתחתן איתה"
ליאור מתבונן בעיני במבט רך, מחייך את החיוך הכי מתוק שנתקלתי
בו בחיים ואומר
"נכון"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.