קוראים לי מיכל. מכירים אותי? -כנראה שלא... לא נורא!
ממילא אני אעלם בעוד כמה זמן. אני לא יודעת כמה זמן
בדיוק. יש האומרים כמה ימים, יש האומרים שבועות, יש
כאלה, שפשוט לא אומרים.
הכל התחיל ביום שהגענו למבחני המיון של מגמת המחול
בתיכון. גם אני החלטתי לנסות, אני ויעל. היינו עושות
הכל ביחד, וביום ששמענו על מבחני המיון ידענו שגם לשם,
נלך ביחד. כשנכנסנו לסטודיו הגדול היו שם עוד המון
בנות. בודדות מהן הכרנו. כולן היו כאלה רזות ודקיקות
כל כך גבוהות וארוכות. הנחנו שלנו, אין הרבה סיכויים
להתקבל. בטח כל אחת ואחת מהן הייתה רקדנית עוד לפני
שנולדה.
בכל זאת החלטנו, אני ויעל, לקבל על עצמנו את האתגר.
התיישבנו על רצפת הסטודיו נרגשות. לאחר הסבר קצר על
צורת הבחינה ניגשנו אל הבר והבחינה התחילה.
לא יודעת עד כמה טובה הייתי משאר הבנות האחרות, אבל
בסוף המבחן הייתי מרוצה.
אני ויעל התחלנו ללכת לכיוון היציאה מהסטודיו כשהמורה
קראה לי אליה. "מיכל?", סובבתי את הראש. ניגשתי אליה
בצעדים מהססים. "מיכל, רציתי להגיד לך שבכל מצב אחר
הייתי שמחה לקבל אותך" אפילו על החיוך המנומס שהיה לי
עד אז לא הצלחתי לשמור כאשר היא הודיעה לי שלא
התקבלתי. מאוד רציתי להתקבל למגמה, ללמוד מקצוע שאני כל
כך אוהבת ולהוציא בו תעודת בגרות. "מה זאת אומרת?",
החנקתי בקושי כמה דמעות חוצפניות שעלו ואיימו להתפרץ
מעין ימין. "זאת אומרת שיש לך פוטנציאל אדיר ויכולת
לא רעה. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לקבל למגמה
כה יוקרתית בנות שהן... איך נאמר זאת, קצת מלאות".
מה??? אני? מלאה? -אז אולי לא הייתי 30 ק"ג. ואולי לא
הייתי הכי גבוהה שבעולם, אז מה? זה עדיין לא הופך
אותי לשמנה. הייתי בדיוק במשקל שהתאים לגובה שלי.
"מיכל? את בסדר? אני ממש מצטערת..." איך היא לא
מתביישת, גם קוראת לי שמנה וגם לא נותנת לי לחשוב
בשקט.
"כן, אני בסדר" קראתי אחרי בעגמומיות תוך כדי היציאה
מהסטודיו.
את הדרך הביתה אני ויעל עברנו בשתיקה. יותר נכון, היא
שתקה. אני רק מיררתי בבכי חרישי. היא לא הייתה צריכה
לשאול מה פשר השיחה. לי וליעל הייתה מן שפה מיוחדת,
שבה לא היינו אומרות מילה ועם זאת כל אחת הייתה
מבינה בדיוק מה השנייה חושבת או מרגישה.
כשהגענו אליי הביתה, יעל אמרה שהיא תתקשר יותר מאוחר
בערב, ואז התחילה לרוץ את שלושת הבניינים שהפרידו
בינינו. נשארתי בחדר המדרגות עוד זמן רב לאחר שיעל
הלכה. פשוט התיישבתי ובהיתי בחושך...
כשנכנסתי הביתה, בערך בשעה 6 אחה"צ באותו יום, הבטן שלי
כבר ממש קרקרה... האמת היא שאני ויעל החלטנו לפני
הבחינה שנלך לאכול משהו אחר כך. אבל יעל הבינה שלא
נוכל לאכול שום דבר כשראתה אותי אחרי השיחה עם המורה.
נכנסתי למטבח, מקווה שלא ירגישו שהגעתי. פתחתי את
המקרר, "מיכל?" שמעתי את אמא שלי קוראת לי. "נו טוב"
חשבתי, "חיכית מהבוקר כדי לאכול עוד כמה דקות...",
ניגשתי לכיור לשטוף קצת את הפנים לפני שאני ניגשת
אליה.
"היי אמא!" אמרתי. היא הייתה בחדר העבודה, ישבה בכסא
העור הגדול והתעסקה עם כמה ניירות. "איך הייתה
הבחינה?" היא עדיין הסתכלה בדפים. "היה... היה בסדר,
אמא" היא ממילא בטח לא תזכור את השיחה הזאת מחר,
ובאותו רגע לא היה לי חשק לדבר.
"אני שמחה בשבילך, אני יודעת שזה היה חשוב לך", היא
הסתכלה עליי, ובאותו רגע שוב הרגשתי דמעות מבצבצות,
הפעם, מעין שמאל.
"מיכל אני יודעת שיש עליך המון לחץ בזמן האחרון.
האווירה בבית לא נעימה במיוחד ועם כל ההתרגשות של
המעבר לתיכון... מה דעתך שנרד מחר לעיר? נוכל לקנות
בגדים לשנה הבאה ולאכול ארוחת בוקר ביחד, מה דעתך?",
האמת שבאותו הרגע התחשק לי רק לישון ולישון ולישון,
אבל לא רציתי לאכזב אותה "ב9 זה בסדר?"
"ב9 זה מצויין!"
"אוקיי..."
ההרגשה הכבדה שליוותה אותי מסוף הבחינה החלה להעלם.
הלכתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה.
הדבר הבא שאני זוכרת זה את אמא מעירה אותי. התלבשתי
ויצאנו. "יעל צלצלה אתמול", היא אמרה תוך כדי התנעת
המכונית.
"אה באמת? כנראה שנרדמתי. הייתי נורא עייפה אחרי
הבחינה", אמא החנתה את המכונית ליד המסעדה. שמחתי שהיא
בחרה ללכת קודם לאכול כי הייתי מאוד רעבה, הרי לא
אכלתי כלום מאתמול בבוקר!
רק אחרי שהזמנו אמא התחילה לדבר. "מיכל, אבא ואני
נפרדים", בבת אחת הרגשתי מיליוני אבנים מתיישבות לי על
החזה.
"מ... מה?"
"את יודעת שכבר הרבה בזמן הדברים הם לא אותו הדבר.
אבא ואני פשוט לא אוהבים כמו פעם."
לא התפרצתי עליה בשאלות כמו איך הם עושים לי את זה
ולמה, ידעתי שהם חשבו עליי הרבה. האוכל הגיע. לא אכלתי
ממנו הרבה, בעצם, לא אכלתי ממנו כמעט בכלל. לא נורא,
במילא החלטתי אתמול להוריד כמה קילוגרמים.
עד היום שלמחרת, לא אכלתי כלום. רציתי לראות כמה אני
יכולה להחזיק בלי יותר מידי אוכל. אף אחד לא יעז
לקרוא לי שמנה. רציתי להיות הכי רזה בשכבה, בבית הספר.
חוץ מזה, אולי ככה ההורים שלי יראו מה הפרידה שלהם
גורמת לי לעשות ויתנו לי קצת יותר תשומת לב, מה שיחבר
ביניהם שוב בסופו של דבר...
במשך שבוע אכלתי 2 מלפפונים ביום. אחרי שבוע המלפפונים
נמאסו עליי, אז אכלתי גזר אחד ביום במקום. אהבתי את
תחושת הריקנות. כמו ששנאתי אותה בשבוע הראשון, ככה
התמכרתי לה יותר ויותר. הייתי מתעמלת. כל היום הייתי
מתעמלת. עם יעל נפגשתי רק לריצות סביב השכונה. אם לא
היה לה כוח, אז לא היינו נפגשות, והייתי רצה לבד.
אחרי שבועיים עליתי על המשקל. מצד אחד, הייתי גאה
בעצמי. ירדתי 2 קילו! -מצד שני, זה לא היה מספיק. לא,
בהחלט לא מספיק. אז המשכתי בדיאטה. אוקיי אז דיאטה
זאת לא הייתה בדיוק. האמת היא, שלא אכלתי כלום.
זה היה היום הראשון ללימודים. כבר חודש מאז תחילת
ה"דיאטה" ושבוע, שכל מה שהכנסתי לפה היה תה עם יותר
מידי סוכרזית. ירדתי 5 ק"ג! אני אראה לה מה זה, למורה
הזאת. חושבת שאני מלאה? -בסוף היא תתחנן שאני ארקוד
אצלה!
בסוף יום הלימודים אני ויעל תיכננו, עם עוד כמה בנים
ובנות, ללכת לאכול פיצה בעיר. הסכמתי ללכת. למרות שלא
הייתה לי כוונה לאכול שום דבר, מצאתי את עצמי לוקחת
משולש עם זיתים מהפיצה הענקית שהזמנו. זה לא שרציתי!
-פשוט החבר'ה הכריחו אותי.
כשהגעתי הביתה, לא יכולתי לסבול יותר את הכבדות המעיקה
שהרגשתי אחרי משולש הפיצה. הייתי חייבת לרוקן את עצמי!
התגעגעתי לתחושת הריקנות האינסופית. כאילו הוציאו ממני
את כל החלקים הפנימיים.
נזכרתי, שפעם הראו לנו בבית הספר סרט על מישהי שהייתה,
אנו... אנו... אנוקרסית? אנורקסית! -ואז היא התחילה
להקיא את מה שהיא הייתה אוכלת. קראו לזה בולמיה (קל
לבטא).
ניסיתי להיזכר איך היא הייתה עושה את זה. ניגשתי
לשירותים ושיננתי את מה שהיא אמרה. לשטוף את הידיים
עם סבון... להכניס את האצבע עמוק לתוך הגרון ו...
גל של קיא יצא ממני, וטעם מר ומגעיל עלה לי בפה. לא
הרגשתי ריקה מספיק, ולכן חזרתי על הפעולה כמה פעמים.
כשהגעתי למידת הריקנות הרצויה, הייתי תשושה לחלוטין.
נכנסתי להתקלח והלכתי לישון.
מאז הפעם הראשונה שהקאתי עברו בערך 10 חודשים. 10
חודשים בהם סדר היום שלי היה מתיש ביותר.
תנסו אתם לקום ב5 בבוקר, לצאת לריצה של 5 ק"מ, לאכול
ארוחת בוקר מזינה (אמא תמיד אמרה שזה חשוב), להקיא
אותה (מה שהיה חשוב לא פחות), להתקלח, להתלבש, ללכת לבית
הספר, ללמוד, לחזור הביתה, לאכול ארוחת צהריים קלה (חשוב
חשוב...), להקיא גם אותה), להתעמל, שוב להתקלח, ורק בסוף
היום, לישון ולחלום על אוכל, שמחר אני ממילא אקיא.
אמא ואבא שלי נפרדו. אבא עבר לגור אצל דוד שלי, אח
שלו, ואני ואמא נשארנו בדירה שלנו.
אמא גילתה שאני חולה, בערך לפני שבוע. התעלפתי בבית של
יעל. בדיוק ביצענו את הקלטת של איזה מתעמלת לא
ידועה, כשהתמוטטתי על הרצפה בחדר של יעל. הייתי אז כבר
במצב מאוד חולני. הורדתי 20 ק"ג. כדי להסתיר, הייתי
הולכת עם בגדים רחבים. את הקרחות בשיער שכבר התחיל
לנשור 4 חודשים לפני, כיסיתי בכובע צמר. מחזור, כבר לא
קיבלתי חצי שנה.
אמא סיפרה שלקחו אותי לחדר מיון, והרופא אמר שאני במצב
אנוש. כשהתעוררתי אחרי יומיים, המון צינורות יצאו
ונכנסו ממני. אחד מהם האכיל אותי, השני מנע ממני
התייבשות, השלישי... טוב לא יודעת מה השלישי עשה. לידי
היו אמא ואבא. כל כך שמחתי לראות אותם שוב, ביחד. יעל
חיכתה בחוץ.
אף אחד לא מספר לי מה מצבי האמיתי. כולם מתלחששים
ואני חיה על פירורי מידע. האמת, כבר לא אכפת לי למות.
אני מתה כבר 10 חודשים. מתתי ברגע שהפסקתי לאכול.
בימיי האחרונים לא דיברתי, לא זזתי... פשוט בהיתי בחלל.
הייתי ריקה. מאוכל, ממחשבות, מרגשות...
אמא ישבה לצידי, ממררת בבכי. ויעל... הו יעל! כמה שאני
אתגעגע אליך, יעל שלי...
את יושבת על כסא לידי, בוכה... הי תיזהרי! את מרטיבה
אותי.
אז, אני מתה. והגוף שלי לא משתנה. הוא לא מתרוקן
מנשמה או משהו דומה, הרי הוא ממילא היה ריק, ריק,
ריק...
כאן למעלה, אני אוכלת ואוכלת, מה אכפת לי לאכול...
הרי אני תמיד אשאר: מיכל, בת 16, ר י ק ה! | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.