כולם חושבים שהם יודעים הכל, כולם חכמים כי מהצד הכל נראה כל
כך פשוט ותמים. "הזמן יעשה את שלו, אתה תראה...תחייך, הכל יהיה
בסדר..."
אבל אחרי שעה הם הולכים, נעלמים ואתה נשאר לבד עם עצמך, עם
המחשבות הרגשות והכאב, כאב שלא עוזב שלא אכפת לו מהזמן...
והמחשבות משתלטות עליך ..איפה היא? מה היא עושה עכשיו? ..היא
שמחה או עצובה, מחייכת או בוכה, מישהו נוגע בה והיא
מאושרת...אך את יכולה בלעדי ואיך זה שאני סובל כל כך... אתה
מנסה לישון אך היא לא שם לידך, אתה לא רגיל להיות לבד.
מי מחבק אותה, מי שומר עליה עכשיו. אתה לא מצליח להירדם, מדליק
סיגריה לוקח את האוטו ומתחיל לנסוע. לא יודע לאן, העיקר לברוח,
לברוח מהמחשבות  ומהכאב והסבל. אך התמונה שלה מחייכת לא עוזבת
אותך.
אתה פותח את הרדיו ופתאום כאילו כל השירים נכתבו במיוחד לך.
משמיעים שיר של דפנה הרמוני "לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב
איך לא להבהיל אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.".
מרוב דמעות אתה כבר לא רואה הדרך, הכאב כל כך חזק שבא לך למות
רק להפסיק לסבול. אתה עוצר את האוטו ויוצא החוצה. אמצע הלילה
בלב שומקום מסתכל לשמיים וצועק בייאוש "דיייייייי, די, מה אתה
רוצה ממני, למהההה,  מה עשיתי ,.נמאס לי..איפה את גילי?".
ועכשיו אתה כבר לא רוצה כלום, מוכן לוותר על הכל רק בשביל דבר
אחד.. שהשעה תהיה 2 בלילה, אתה תרים את הראש במיטה והיא תהיה
לידך, ישנה. אתה תסתכל עליה, ליטוף עדין בלחי, נשיקה קטנה במצח
ותלחש לה בשקט בשקט אפילו שהיא לא שומעת.. אני אוהב אותך גילי,
אני אוהב אותך..