אני עומד עכשיו במרפסת בבית, לא שלי זה בית של חבר שלי אבל אני
מרגיש פה כמו בבית אולי אפילו יותר טוב פה.
זה לא שאני לא אוהב את הבית שלי אבל פה זה שונה, יש פה משהו
משחרר. זה המקום שאתה הולך עליו כשאתה רוצה לברוח.
תמיד יש פה אנשים אתם לא תאמינו איזה אנשים יש פה, כאלה לא
תמצאו בשום מקום אחר, כל אחד והדברים שלו. זה מאוד מעניין אולי
לא אתכם אבל אתם לא פה ואני כן אז אני  יודע על מה אני מדבר
פשוט תאמינו לי בסדר?
לרב יושבים עם גיטרה ואולי גם וודקה אבל תמיד יש תה וסיגריות
הם הולכים טוב מאוד ביחד. והחדר שלו זה בכלל משהו, הוא מלא
בתמונות שמתארות חיים של בנאדם, ויש סיבות של הספקתי
לראות את כולם למרות שהייתי שם מיליון פעמים.
וציורים שאנשים שיושבים שם עשו ולא רק ציורים מקטרות הכל מה רק
אין שם.
אבל זו היא לא הנקודה, הנקודה היא שאני עומד במרפסת בזמן שכל
האנשים יושבים רק מטר ממני ומנגנים ושרים זה טוב ויפה אבל אני
לא שם.
אני מרחף חושב על לקפוץ או לא אבל אני ממשיך לעמוד ולהסתכל על
הרכבת שנכנסת לתחנה של לוד ועל תל אביב שמהבהבת לה שם במרחק
אני רואה אותה הכל נוצץ ויפה אבל אני יודע שזה רק נראה
ככה. אם אני אסתכל מקרוב יותר מבפנים היא לא כל כך יפה האמת די
מגעילה אבל מה מרחוק אתה לא רואה כלום אתה רואה את החיים שלי
ושל כל בן אדם אחר בעיר שזאת לפעמים אתה צריך לשבת ולהסתכל על
הכול מרחוק, לא להגזים אבל פעם בה זה בריא זה נותן לך הרגשה של
הגודל האמיתי שלך, זה טוב לא לחשוב שאתה כל יכול .
אבל עכשיו מתחיל שיר חדש ואני מצטרף לשירה. ולמרות שאני יודע
שאני קטן ולא היחיד בעולם, יש הרבה מקומות בעולם שאני לא רואה
לא ממש איכפת לי כי לעכשיו זה רק אנחנו והשיר ואין אף אחד או
שום דבר חשוב כל הצרות כל החיים בעולם עוצרים זה רק אנחנו
בעולם, שרים.
כך זה למרות שרגע לפני הבנתי כמה קטן אני, עכשיו אני והחברים
שלי הם האנשים היחידים בעולם. אולי זה הרעיון של החיים אבל אני
לא בטוח כבר שכחתי הכל.