כל החיים שלי סיפרו לי שרגשות הן ניתנים לשליטה. כלומר אני
צריכה להסיק מזה שכשהעצבים שלי יוצאים מגדרם אני צריכה להתאפק.
אבל מה קורה כשכח הרצון לא חזק כל כך? מה קורה כשהכעס והצער כך
כך עמוקים וקודחים בך כמו מקדחת כביש שאתה כבר נחנק? לפי
התאוריה שעל פיה לימדו אותי מאז היותי בת ארבע אני צריכה לבלוע
את זה ללא תגובה. המענה היחיד שיכול להציל אותי מהאיד הוא חיוך
והרגשה פעוטה של טוב שרק אני יכולה למצוא בעצמי. אבל זה קשה!
החמימות בפנים כאילו מתה בקרבי ברגע שהכעס משתלט. החיוך יגווע
ותשאר רק העווית המוזרה של הפה שכן חיוך הינו עיקול טעון רגש
אוהד. אך האהדה מתה. נשאר רק זיוף על פני מסך אדישות.
כשהחשכה משתלטת על חלון התכלת היחיד בגופי אין דרך חזרה. השביל
התכסה בעשבים שוטים שלא נותנים לי מנוח. כל מה שנשאר זה כתם
שחור ואפלולית שרופה.