"זה כן היה ככה כוס-אמא שלך!" - "אני אומרת לך שלא!" - "זה מה
שאת אומרת. אני ראיתי אותך איתו ואת לא יכולה להגיד כלום!"
אמרתי ויצאתי מהחדר בכעס, לא לפני שהשארתי לה סימן אדום על
הלחי, שתזכור עם מי יש לה עסק. הפוסטמה הזאת! ועוד עם החבר
שלי?!? אני תופס אותו אני מולק לו את האשכים!
מה לא מספיק לה אני? אנלא מספיק גבר בשבילה? לא אוהב אותה
מספיק? מתחשב בה יותר יותר מדי?
אולי אני צריך להתחיל להרביץ לה? כמו שחבר שלי מרביץ כבר שנה
לחברה שלו, והם עוד ביחד. אולי זה הסוד?
כל הדרך הביתה עברה עליי ככה. במחשבות. מה רע בי? אנל'א שמן,
לא חלשלוש, לא אידיוט. אין לי נכות. אני אפילו מצחיק לפעמים.
מה עוד אפשר לבקש? זין, אם הייתי בחורה, הייתי מזמין את עצמי
לצאת! אבל מה בכל זאת? מול הבית התחלתי לחשוב - נמאס לי לבוא
לעצמי בטענות, זה היא! הכל אשמתה! משהו דפוק אצלה בראש! כאילו,
אם היא מוותרת עליי בשביל חלאה שתדפוק ותזרוק שיהיה לה
לבריאות, כי לי היא לא תחסר. יש לי מספיק אהבה בחיים. חבל רק
שהיא הייתה הראשונה. אבל היא לא האחרונה, והבעיה שלה בראש לא
בעיה שלי. אצלי הכול בסדר. זה שהיא לא רוצה אותי זה בעיה שלה.
כנראה היא מפוחדת מההרגשה שאולי היא באמת מתאהבת בי, ולא סתם
אומרת, אז היא הולכת לחפש מין מזדמן אצל מישהו. היא למדה מאוחר
מדי שאצלי אהבה זה כל הלב. אני מגיע הביתה, ומשום מה לא מצליח
לשחזר את הדרך שהלכתי. אני פותח את הדלת, ואור חזק עוטף אותי.
אני רואה את הדמות שלי מולי. "אני יכול להיות איתך עכשיו".
הדמות מתקרבת. הוא נכנס אליי ואני יודע מי הוא. הוא אני.
לפניה.
הוא נכנס לי לדם, מזרים לי את הדם, מחלחל לי לורידים, מגיע אל
הלב. שובר את מכסה האבן סביבו.
אני פוקח עיניים.