עד שפגשתי את רן כמעט שלא הלכתי למסיבות, אלא רק אם גלי היתה
באה גם, כי אם היא לא היתה באה לא היה לי מה לעשות שם. תמיד
אני והיא היינו יושבות באיזה פינה וצוחקות על כל האנשים
הביזאריים שהיו מגיעים למסיבה. תמיד צחקנו על אדר שהיה חתיך
אבל רקדן הוא לעולם לא יהיה. באיזה שלב גלי השיגה חבר והפסיקה
לבוא ל"מסיבות הילדים", כך קראה להן, אז אני גם הפסקתי ללכת.
הייתי נשארת בבית וסתם חושבת על מה לעשות אח"כ אבל זה פתאום
השתנה כשפגשתי את רן יום אחד, הוא עמד בפינה ברחוב ולא ראיתי
אותו כי חשבתי על זה שאולי כדאי שאני אתחיל לרוץ ולא אאחר
לביה"ס. היה לו חיוך מבוהל, הוא קצת עופף אבל הוא הזמין אותי
לארוחת בוקר והחלטתי למה לא, זה לא שיש לי מה לעשות בביה"ס.
ישבנו באיזה בית-קפה שעבר הרבה בחיים ושתינו כוס קפה ואז כמו
משום מקום הוא הזמין אותי אליו הביתה וחשבתי לעצמי למה הוא
מזמין אותי לשם, קצת חששתי אבל היה לו חיוך שפשוט לא יכולתי
לסרב.
היתה לו דירה קטנה באיזה חור בתל אביב שכנראה אף אחד לא הגיע
לשם. הוא הביא לי פחית קולה אבל לו הוא הביא בירה. ישבתי על
הספה די סגורה, חייכתי איזה חיוך מאולץ וחיכיתי שיגיד משהו כי
אני ממש לא חשבתי על כלום. הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי
משהו והוא תיכף בא, תהיתי מה הוא יכול להראות לי. הוא נכנס עם
איזה גיטרה ותווים ואני הופתעתי, לעזאזל מה הוא רוצה ממני.
הוא ישב על הספה. "תשמעי, אני לא יודע כמה את מבינה במוזיקה
אבל כשראיתי אותך ידעתי שתוכלי לעזור לי, אני מת לגמור ת'שיר
הזה", הוא שם את הגיטרה על ברכיו וניגן ושר כמה שורות ופתאום
הפסיק, הוא אמר שזה מה שכתב והוא יודע שחסר משהו, אבל הוא לא
יודע מה.
הרגשתי ממש רע כי השיר היה ממש יפה אפילו שהיה חסר בו משהו אבל
לא הצלחתי להבין מה או מה אפשר להוסיף לשיר הזה, נשכבתי על
הספה ועצמתי את עיניי, זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
לבסוף אחרי כמה חודשים מיגעים הבאתי לרן את השיר מוכן, החיוך
שלו היה שוה את זה. הוא ביקש ממני להיות הסולנית של להקה שהוא
מקים ושאני אמשיך לכתוב שירים.