הכל התחיל באמצע היום בגשם הכחול- אפור שבו כולם ברחו ממשהו.
הרחובות הפכו לנחלים קטנים ואם היו רוצים ממש חזק היה אפשר
לדמיין אנשים עם סירות קטנות ומשוטים. ואם היו רוצים ממש חזק
פתאום כולם כבר לא היו כולם והם היו משתנים למשהו אחר ממה שהם
ואפילו הם עצמם לא ידעו שזה הם, הם היו חושבים שהם משהו אחר
וכולם בעצם אחרים כי מחר אני כבר לא אהיה אני ואתם לא תהיו
אתם. מחר אני אהיה אני אבל מחרתיים אני כבר אהיה אנחנו או אתם
או הוא או היא.
ואולי בכלל עוד שנה אני כבר אהיה רחוק איפשהו ואני בכלל לא אדע
שאתם כאן ואולי כשהסתיו יבוא יהיה אביב. אבל הכי רחוק יהיה
להיות כאן אבל בעצם לא להיות, להיות אוויר לכל מי שכאן.
הלילה כבר יורד והשמיים כבר לא כמו שהם והעצב של אתמול הפך
לעצב שיהיה לי מחר כשאגלה שאני כאן אבל אתם מזמן הלכתם למקום
אחר ואני כאן אשחק בכיסאות מוזיקליים עם עצמי ואחכה שגם אתם
תבואו אבל אתם תהיו רחוקים עם הצרות שלכם.