וכך ישבנו על הספסל החשוך, שתי נפשות בודדות שקועות במחשבות
שתוקפות בלילה. שמתי את ראשי על ברכיו והוא ליטף לי את הלחי...
"אני אוהב אותך".
קיוויתי שזה היה האותו "אוהב אותך" שרציתי לשמוע.
-"וכשאני אמות, גם אז תאהב אותי?"

-"איזה שטויות! את לא תמותי!"

-"אני דווקא כן, זה ייקח קצת זמן, אתה צריך רק לחכות."

-"מה פתאום! ואם כבר, אז אני אמות ראשון."

-"לא! אני רוצה ראשונה, איזה צבע יהיה לפרחים שתשים לי על
הקבר?"

-"כחול עמוק...שחור, כי זה מה שאת הכי אוהבת. אבל זה לא יקרה
אז לא משנה. ואיזה צבע את תשימי לי?"

-"שחור, כמו העיניים המבריקות שלך, כהה, מרגש...
ובאותו יום אני אקנה ציפור, ציפור תמיד תזכיר לי אותך, כל כך
חופשי, כל כך אהוב...
אבל אני אמות ראשונה אז זה לא חשוב."

-"תסלחי לי יקירתי! אבל אני מת ראשון וזהו. עוד לא נשאר הרבה
זמן לחכות, בקצב הזה.."

-"אולי נמות ביחד?! כמו רומיאו ויוליה, זה תמיד נשמע לי נחמד-
למות עם האהבה"
אני חושבת שהוא כבר הבין שאני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי בחיי.

-"ביחד? מתאים לי. נו...אז מתי מתים?" הוא חייך,

-"אל תמהר, עכשיו זה כבר סיפור אחר, קודם צריך לאהוב."

-"זה כבר בוצע, אני אוהב אותך, אני חושב שזה מספיק, רק
ש...נשאר הצד שלך."

הרמתי את הראש אליו, והדבר הבא שהוא הבין זה שאני הוכחתי לו את
אהבתי בנשיקה.
יום למחרת, חדרי היה מלא ורדים כחולים כהים, וציפור...
רק שאף אחד מאתנו לא מת, תכננו לעשות את זה ביחד...בעוד 70 שנה
אולי...


                  מוקדש לתומר .ס. שאותו לא אשכח לעולם