הסודני מין ראש-השטן
צריך להתעורר בזמן.
לפני שהראש יתמלא בלבן.
לפני שדני מהבנק יסגור את הברז.
שמשהיא שזו לא את תחזיק לי את היד.
לפני שנתחיל לחפש את הנעלי צבא שזרוקות מתחת לארון
ונבין שעכשיו הולכים למלחמה ולא לסתם עוד חודש של בלגן.

וצריך גם שיהיה קצת בחסכון.
ולקנות איזה אוטו שנוסע יותר זמן ממה שהוא עומד.

ושיפסיקו לחזור הצ'קים.
ממש, אבל ממש הגיע הזמן.

אבל אני כאן, מטר מהים.
ואני שוכב  בתוך חושה של מינוס כוכב
אבל זה ממש, אבל ממש לא לעניין.
ויש פה שמש גדולה.
וים.
והרבה הרבה דגים.
והאוכל הוא ממש על הפנים
וצריך לחכות בשבילו שנים.

אבל ליד החושה שלי שוכב לו כלב זקן שיש לו חור ברגל
והוא דווקא הבין
שלא צריך להתעורר בזמן.

הוא פותח כול פעם עין אחרת ומסתכל מסביב.
                                           הוא רואה את הים
הגדול גדול
( שאני על באמת לא יודע  אם הוא באמת רואה אותו בכחול )
שהיה כאן אתמול.
וליפני אתמול.
ובנתיים הוא עוד כאן, אז זה בסדר
מבחינתי

אני מרים את העין החצי פתוחה שלי  אל כמה יצורים מוזרים כאלה
שהגיעו  לכאן אתמול
שחושבים שנימאס להם להתעורר בזמן
והם פלשו לממלכה שלי
וזה ממש אבל ממש לא לעניין.

אז זוזו קצת!
תפנו לי קצת מקום על הכרית שהסודני הזקן מביא לכם
ואני מבטיח ממש, אבל ממש לא להציק לכם.
( אם רק תתנו לי איזה חתיכה של פיתה שנפלה
או איזה זנב של איזה דג )
זה ממש, אבל ממש יספק אותי.

ואני מיוחם כמו אש
ואין פה בכול החוף המזוין הזה אפילו כלבה אחת
אבל זה בסדר
זה מה  שיש
בינתיים

ואתם
אתם לא רואים!
אחרי שנמאס לכם לעשות כלום
אתם מוציאים שתי קופסאות:
קופסה אחת עם חוטים
ואחת עם עור (אולי של כלבים)
ואתם מושכים בחוטים
ומרביצים לעור
וחושבים שאתם ממש מתעוררים.
אבל מי שמתעורר עכשיו זה הסודני הזקן
שגנב לי את השמיכה בלילה, ובא לסדר לכם את המזרונים.

אין לו בית
אין לו אישה
שלא לדבר על קצת כסף.
אבל הוא מספר לכולכם סיפורים
על הבית שהשאיר שם
בהרים.

על התיירת השוודית ההיא
שמכינה לו עכשיו את הדגים.

על הילד הקטן והשמנמן שלו
שדומה לו כמו שתי טיפות של מים.

אבל המים שיורדים לו עכשיו הם ים של דמעות
וכשאף אחד לא ישים לב הוא יוריד אותם עם כף היד.

הוא מבקש עכשיו את  הקופסה עם החוטים
הוא ומושך אותם חזק חזק לכול הכיוונים .

אבל הדמעות ממשיכות לרדת
וזה מפריע לו להיתרכז, ולדמיין.

הוא מנסה ליזכור מנגינה
באינגלית,לא ערבית.

שאותה ניגן לפני שנים
שם
בהרים

הקצבתם לו שתי דקות נוסטלגיה
ואז  תחפשו משהוא מעניין יותר
מרגש יותר.

אז הוא צריך כאן
ועכשיו
להיזכר
באותו בלוז ישן שניגן לה אז
שם
בהרים.

ובסוף
כשהוא ניזכר
במנגינה
היא יוצאת כול כך רע
שמשהוא
מתוך מבוכה
מתחיל למחוא כפים
וכולם מיצתרפים
והקופסה עם החוטים חוזרת הביתה
לידיים של המוזרים.

היי!
מה זאת הבעיטה?
אני רק רציתי קצת אהבה!
אז אני הולך לי לישון עכשיו
לחפש איזה כרית שם בפינה בסוף הים
ולישון.
כי כבר אין לי למה לצפות
אבל אני דווקא די בטוח שגם מחר יהיה פה ים כחול
ובטח יישאר גם קצת חול.
ולסודני במילא אין לאן ללכת
רק לזוז בשקט בשקט אחורה
שאף אחד לא יראה או ירגיש
לחפש פינה חשוכה
להתכסות בשמיכה המעופשת
ובשקט בשקט
ולבכות.